נאות יעקב חלק ב טו

לכותבו על כל דבר שירצה ולא חלק כלל ועוד דמה לו להאריך כ"כ ולומר או על העלה או על כל דבר שירצה ודיו שיאמר כלשון הברייתא כתב על הנייר או על החרס בלבד אם לא שנאמר שכוונתו הוא שבתחלה נקט נייר ולא זה בלבד דהוי דבר שאינו יכול להזדייף אלא אפילו חרס דהי דבר שיכול להזדייף ואין אלו בלבד דאפשר שיש בהו ש"פ אלא אפילו עלה דליכא ש"פ כדאמרי' בסוגיין דהמביא תניין ולא זה בלבד דאע"ג דאינו ש"פ הא חזי לאצטרופי אלא אפילו ע"כ שירצה ואפילו אה"נ דלא חזי לאצטרופי כלל

אך מדברי ה"ה בדין ד' אינו נראה כן שכתב וז"ל ודע שאין צריך שיכתוב בדבר שאינו יכיל להזדייף. וזהו שכתב רבינו למעלה על עלה או על כל דבר שירצה לאשמעינן דלא בעינן דבר שאינו יכול להזדייף ואינו מוכרח דהא ממאי דנקט חרש למדנו דחרס דבר שיכול להזדייף וכמו שכתבו התוס' בסוגיין דקדושין ד"ט ד"ה כתב על הנייר או על החרס יע"ש. והתוס' פ"ק דקדושין ד"ג ע"א ד"ה ואשה בפחות משוה פרוטה וכו' כתבו בתוך דבריהם וז"ל והכי פירושה ואימא ה"נ שתקנה אשה בחליפין וכו' טפי משטר שיש בו ש"פ דאין צריך שישוה השטר ש"פ כדאמרינן כתבו על איסורי הנאה כשר עכ"ל מדבריהם אלו נראה דגט וש"ק שווים לענין איסורי הנאה וכיון דגלי לן תלמודא גבי גט דכשר באה"נ ממילא ידעינן לש"ק דדינא הכי כיון דאתקש הוי' ליציאה ולא משגחינן להירושלמי כלל

אך דבריהם תמוהים דלמה הוצרכו להביא ראיה לומר דש"ק איתיה אפילו בפחות מש"פ מהך דאיסורי הנאה וזה בידינו מהברייתא השנוייה בפרקין ד"ט כתב על הנייר וכו' אע"פ שאין בו ש"פ מקודשת וצ"ע. נמצא לפי זה דש"ק באיסורי הנאה דאורייתא במחלוקת שנוי

ברם אם כתבו באיסורי הנאה דרבנן נראה דכ"ע מודו דקדושין תופסין בה דהכי הוי מסקנת הירושלמי אשר כתבנו לעיל רבנן דקסרין אמרי' מ"ד מגורשת מקודשת באה"נ דדבריהם נראה בהדיא דלדברי הכל באה"נ דרבנן מקודשת וכאשר נראה בפשיטות מדברי הרשב"א בתשובה הנז' והיינו טעמא דאע"ג דמדרבנן אסור בהנאה ולדידהו לא קרינן ביה ונתן עכ"ז שפיר דמי דכיון דמן התורה מותר בהנאה וקרינן בהו ונתן לא משגחינן בדרבנן לומר שלא תהיה מקודשת דהא קי"ל דלא אתי איסור דרבנן ומפקע קידושי תורה כדאמרי' בכל דוכתא ומי איכא מידי דמדאורייתא לא הוי גיטא ואתו רבנן ושרו אשת איש לעלמא וכן כתבו הגאונים לענין מקדש בפסולי עדיות מדרבנן דאע"ג דמדרבנן הוו פסולין לעדות מקודשת לחומרא כיון דמן התורה עדות מעלייא הוו ואין כח ביד רבנן להפקיע קדושי תורה וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל פ"ד מה' אישות יע"ש ואע"ג דאמרו בכמה דוכתין כל המקדש ע"ד רבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקדושי מיניה דנראה דכח ב"ד יפה להפקיע קדושי תורה הא לאו מילתא היא דהא ודאי לא אמרי' הכי אלא כשיש טעם בדבר למגדר מילתא או לאיזה תיקון וכגון ההיא דאמרו בריש כתובות (דף ג') דמשום תקנת צנועות ופרוצות אפקעינהו רבנן לקדושי מיניה וכן ההיא דפ' השולח דאמרי' דאם בטלו אינו מבוטל ורשב"ג אומר דאם בטלו אינו מבוטל מטעמא דאפקעינהו רבנן לקדושי מיניה וכיוצא להם דבכולם איכא טעמא רבא דמפני תיקון העולם יש כח ביד ב"ד להפקיע קדושי תורה אבל שיפקיעו רבנן קדושי תורה בכדי בלי שום תיקון וגדר איסור לא אמרי' והכא נמי גבי ש"ק כיון דמן ה זורה הרי קדושין תפסי בה באיזה טעם ותיקון יפקיעו רבנן במה שאמרו שאיסורי הנאה נינהו קדושי תורה ושרו אשת איש לעלמא בכדי ומשום הכי ודאי אם קדשה בשטר של אה"נ דרבנן מקודשת

אך נראה ודאי דהאי מקודשת דאמרי' בירושלמי לא מקודשת לגמרי אלא מקודשת דוקא מן התורה ואם לא רצה לכנוס צריכה גט אבל מדרבנן מחמירים טפי ואם רצה לכנוס חוזר ומקדשה או דאם קדשה אחר צריכה גני מראשון ומב' כיון דלדידהו כתבו על איסורי הנאה הוי וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל בפרק הנז' גבי פסולי עדות מדרבנן יע"ש

והנה בירושלמי הקשו על זה לית הדא פליגא על רב דאמר משום ר"מ המקדש בחמץ משש שעות ולמעלה אין חוששין לקדושיו ותירצו התם בגופו קדש הכא בכתיבה שלו קדש והכונה דשאני קדושי כסף דבהנאה דמטייא לה מתקדשת וא"כ משום הכי אפילו באיסורי הנאה דרבנן א"מ ולא שייך לומר דאיך מחמת איסור דרבנן מפקעין קידושי תורה דהא ודאי כיון דהתורה אמרה דליתב לה ממונא וליכא דאיסורא דרבנן רביע עלה ואינה יכולה ליהנות מה מעלה ומוריד מה שמותר מן התורה ואפילו מדין תורה אין קדושין תופסין בה ואין כאן שום עקירה ברם הכא גבי שטר קדושין דלאו בהנאת ממון מתקדשת אלא בראיה דאית ביה ומגזרת הכתוב דכתיב ונתן בעיא דבר שהוא מותר בהנאה וא"כ כיון שהוא מותר בהנאה וא"כ כיון שהוא מותר בהנאה מן התורה וקרינן ביה ונתן מדאורייתא סגי ולא משגיחין במה שהוא אסור מדרבנן להפקיע קדושי תורה בכדי וכעין חילוק זה חילק הריטב"א ז"ל בחי' לקדושין גבי מתני' דהמקדש באה"נ ליישב מאי דהוקשה לו דמ"ש גבי מקדש באה"נ דרבנן דאינה מקודשת וגבי מקדש בפסולי עדות דרבנן קים לן דמקודשת יע"ש

וראיתי לרש"י ז"ל בפסחים (דף ז' ע"א) בד"ה המקדש משש שעות ואע"ג דאתי איסור הנאה חמץ דרבנן ומפקיע קדושי תורה ושרו אשת איש לעלמא הא מתרצינן בכמה דוכתין כל המקדש אדעתא דרבנן מקדש והפקר ב"ד הפקר והם הפקירו ממונו עכ"ל. נראה מדבריו חלה דמקדש באה"נ דרבנן נמי מן התורה תופסין בה אלא דמדרבנן אפקעינהו לקדושי מיניה דלא ס"ל לומר כדכתבנו בשם הריטב"א ז"ל דשאני אה"נ דכיון דרחמנא אמר דליתיב לה ממונא וליכא דמדין תורה נמי א"מ

ובאמת שדבריו תמוהים דא"כ דטעמא הוי משום כל המקדש אדעתא דרבנן מקדש וכו' מ"ש גבי שטר קדושין דאמרי' בירושלמי דאם כתב באה"נ דרבנן מקודשת ולא אמרי' דאפקעינהו רבנן לקדושין מיניה