נאות יעקב חלק ב יג

ולדעת הר"ן והרשב"א מקודשת אע"ג דלאו ממוניה כיון שקנאתו מחמתו ולדעת הראב"ד והריטב"א א"מ

איברא דנ"ד לע"ד דעדיין לא יצאנו מידי ספק וזה תלוי במה שיש לחקור דלדעת הריטב"א וההאב"ד ז"ל דס"ל דכל דלדידיה הוי הפקר דאינה מקודשת אי טעמא הוי משום דאשה לא גמרא ומקנייא נפשא כיון דבלאו הכי היתה יכולה לזכות מן הפקר ולאו לקדושין קבלה מעיקרא אלא לזכות מן הפקר כוונה ומעיקרא הטעתו למקדש ומצי למימר אין שקלי ומן ההפקר שקלי כדאמרי' גבי חטף סלע מידה וקדשו בו דאמרי' בפ' האיש מקדש דא"מ מטעמא דאין שקלי ודידי שקלי או"ד טעמא הוי דנהי דהיא כשקבלתו לשם קדושין קבלה ולא לזכות מן ההפקר ואי אחשבה לו הנאה מה שמחמת נתינתו באה לה הנאה זו וגמרא ומקניא נפשא מ"מ אנן אמרי' דאינה מקודשת מטעמא דהא לא חשיבה הנאה כיון דבלאו הכי היתה יכולה לזכות ובטלה דעתה והוי כמקדש בפחות מש"פ דאפילו פשטא ידה ונתרצתה להתקדש עצמה בפחות מש"פ א"מ דאי אמרי' דטעמא הוי דאמרי' דהיא לא גמרא ומקניא נפשא ואעיקרא לא קבלה לשם קדושין ה"נ בנ"ד שאסר חפץ עליו דהוי כהפקר דא"מ לדעתי מטעמא דיכולה למימר אין שקלי ודהפקר שקלי דהא דינא הכי דבאים ונוטלים בע"כ אך אי טעמא הוי דהיא ודאי גמרה ומקניא נפשא אלא דאנן לא מחשבינן זה להנאה מכיון דלגבי דידיה לאו ממונא הוא אפשר דבנ"ד מודו הראב"ד והריטב"א דמקודשת דע"כ לא אמרו אלא במודר הנאה מחברו או באפר איסורי הנאה דאין בידם לזכות או ליהנות כלל בממון זה דהמודר הנאה אין בידו להתשיל עד שיתירנו חברו אבל בנ"ד דאי בעי מתשיל אנדריה וחזי ליה שפיר חשבינן ליה ממונו דהא קי"ל דאמרי' הואיל כדכתיבנא לעיל גבי מפריש חלה בבצק דעובר עליה בבל יראה ובל ימצא מטעמא דהואיל בעי מתשיל וחשבינן ליה כדידיה וכן גבי מערבין לנזיר ביין ואף בקדושין אמרי' הכי כמו שנראה מדברי הרשב"א בתשובתו שכתבנו לעיל וא"כ ה"ה הכא דחשבינן ליה ממוניה הואיל ובעי מתשיל ומקודשת

וראיתי למהר"י רוזאניס ז"ל בפ"ה מה' אישות דין א' שעלה ונסתפק בדין זה שנסתפקנו ופשיט ליה מדברי רש"י גבי מכרן וקדש בדמיהן שכתבנו וכבר כתבנו דמדברי רש"י בלבד אין ראיה אם לא ממ"ש הר"ן והרשב"א ז"ל על דבריו דעדיין יש לבעה"ד לחלק ולומר דאפשר דרש"י ז"ל ס"ל כס' הר"ן דס"ל דמידי דאסור בהנאה מחמת נדר זכיה אית ליה בגוויה וחליפי איסורי הנאה נמי נהי דאסורים למקדש מ"מ זכיה אית להו בגווייהו להורישו לבניו או ליתנו לעניים ובע"ח באים ונפרעים ממנו בע"כ ומשום הכי אם קדש בהם מקודשת כיון דממונו הוא ולא הוי הפקר לומר שזכתה מן ההפקר לא כן במי שאסר איזה דבר בקונם עליו וקדש בו דאפשר דאינה מקודשת שכבר כתבנו דלדעת הר"ן והרשב"א מי שאסר נכסיו על עצמו הוי הפקר ובאים ונוטלים ממנו בע"כ ובכן נמצא דלאו מידי יהיב לה ומהפקר קא זכתה

ועוד ראיתי להרב ז"ל שם שכתב וז"ל וכ"ת בדין זה אא"צ לס' רש"י דאף דנימא דבתר דידיה נמי אזלינן מ"מ חשיב ממון מה שנותן לה משום דאי בעי מתשיל על נדריה והותר לו הא ליתא שטעם דאי בעי מתשיל אינו מעלה ומוריד כלל בענין זה דקדושין וכמ"ש הרשב"א ז"ל בתשובה סי' קכ"ב עכ"ל

ואני חפשתי בתשובת הרשב"א ז"ל למצוא שורש דין זה דבקדושין לא מהניא הך טעמא דהואיל אי בעי מתשיל ולא מצאתי כלום לא בתשובה סי' קכ"ב שרמז הוא ז"ל ולא בשום מקום ואולי שוה טעות נפל וצ"ל בתשובה סי' תר"ב והוא תשובה הנ"ל ואזיל הוא ז"ל כשיטת הרדב"ז שכתב לעיל שס"ל בעד הרשב"א ז"ל דהיינו טעמא באשה שנדרה הנאה מפ' וקדשה דא"מ דלא אמרו הואיל אי בעי מתשיל

וכבר כתבנו לעיל דדבריו תמוהים דודאי הרשב"א ז"ל אזיל ומודה דאמרי' הואיל אפילו לגבי קדושין והיינו טעמא דהכא דלשיטתיה אזל דס"ל דמידי דאסור בהנאה אינו זוכה בו וכיון שכן לא שייך למימר הואיל אי בעיא מתשיל כיון דאין בידה להתשיל אנדרא ולזכות בגוף הקדושין וצ"ע

ולענין הדין נמצינו למדין מדברי הרב ז"ל שדין זה דמי שאסר חפץ עליו שנוי במחלוקת כמו שכתבנו לעיל דלדעת הר"ן והרשב"א גבי מכרן וקדש בדמיה מקודשת מטעם דאע"ג דלגבי דידיה אינו שוה כלום והפקר הם מ"מ כיון שקנאתן היא מחמתו ומחמת נתינתו שפיר דמי ולדעת הראב"ד והריטב"א א"מ מכיון דלגבי דידיה לא שוה כלום ולא ממון יהיב לה

והנה מהרשום בכתב למדנו לענין קדושי כסף דמי שאסר חפץ על עצמו וקדש בו דהוי פלוגתא בין הפוסקים כדכתיבנא. ברם לענין שטר קדושין לא נתברר לנו מה יהי דינו דמי שאסר חפץ על עצמו וכתב עליו השטר מי אמרי' דאפילו לס' האומרים בקדושי כסף דא"מ אזיל ומודו בש"ק דמהני מטעמא דאעיקרא דמילתא מאי דבעינן מידי דהתירה ודחזי לאצטרופי הוי כמלתא בלי טעמא כיון דלא בהנאה מתקדשת אלא בכתיבה מתקדשת ומשום הכי דילן במאי דחזי לדידה ואע"ג דלדידיה לא חזי לכלום לית לן בה או"ד דאפילו לס' האומרים בקדושי כסף דמקודשת אפשר דמודו הכא גבי ש"ק דאינה מקודשת דהא ודאי צ"ל דטעמא דהירושלמי דמפסיל ש"ק באה"נ היינו משום דכתיב ונתן גבי גט ומשמעות דונתן היינו דבר הצריך זכיה ונתינה לאפוקי אה"נ דהפקר הוא ולא שייך זכיה ונתינה ומשום הכי גט וקדושין פסולין באיסורי הנאה כמו שכתבנו לעיל דאל"כ מאיזה טעם פסלינן להו כיון דלאו בהנאה מתגרשת ומתקדשת וא"כ ה"ה במי שאסר חפץ על עצמו דלדידיה לא חזי לכלום והפקר הוי כמו שכתבנו לעיל בשם הרשב"א והר"ן דלא מהני דלא קרינן ביה ונתן דהא לא שייך זכיה ונתינה דהפקר הוא ולא דמי לקדושי כסף דשאני התם דבהנאה מתקדשת ומאי דמטי לה הנאה מחמת נתינתו חשובה הנאה. וצד זה נראה לע"ד ויש להביא ראיה ממה שכתבנו לעיל דאמרי' בכמה דוכתין כל המקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו