נאות יעקב חלק ב קיט

עצמו ולא מצינו דבר זה מפורש כתלמודא לא היה ראוי שידחקו סוגית התלמודא מפני ס' זאת שהרי הר"מ עצמו אילו היה סובר דמאי דפריך התלמודא בתמורה שייך לפלוגתא דברירה לא היה כותב כן מאחר דסוגיא זאת מוכיח מתוכה דאפילו בעיקרו מן התורה י"ב אלא דאיהו סבור דמאי דפריך התם לא נגע ולא פגע בדין ברירה כמו שנראה ממה שפסק בדין מחיר דאם א' מהם כמו כרמי הכלב מוציאו מן העשרה והשאר מותר אמנם לדידהו אמאי לא ניחא להו לומר דמסוגיא זאת נראה דאפילו בעיקרו מן התורה י"ב ואין ראיה ממנה לדאוריי' ממש

אשר על כן נלע"ד דמאי דקי"ל דמדאורייתא כל הדברים בטל ברובא אינו אלא באיסור והיתר שהובררו מתחלה זה לעצמו וזה לעצמו ואח"כ נתערבו לא כן באיסור דמעיקרו נולד בתערובת היתר והרוב היתר נמי איהו גופיה נכנס בסוג ס' האיסור מעיקרא בשעת חלות האיסור כי הא דמתיר דמעיקרו חל שם איסור מחיר על א' מהם בס' ולא נודע ההיתר והאיסור זה לעצמו וזה לעצמו דבכה"ג אפילו מן התורה לא בטיל וכן יש לדקדק מדברי התוס' דסוף מעילה עלה דמתני' פרוטה של הקדש שנפלה בתוך כיסו או שאמר פרוטה בכיס זה הקדש כיון שהוציא את הא' מעל וכו' כתבו ז"ל תי' וליבטיל האי פרוטה של הקדש שנפלה ברובא וכו' עכ"ל ומדדקדקו להק' על חלוקת פרוטה שנפלה ש"מ דבחלוקה אחרת שאמר פרוטה מן כיס זה הקדש אין להקשות דליבטיל ברובא וע"כ ה"ט כאמור דכל דרוב ההיתר לא הוברר מתחלה לעצמו לא חשיב רוב היתר לבטל את האיסור וכן ראיתי בספר עץ החיים ז"ל פי' המשניות שכתב במתני' דמעילה אחר שהביא דברי התוס' וז"ל ועוד היה נראה לומר דלא אמרינן בטיל ברוב אלא היכא דנפל אבל היכא דקרא שם והוא כלול שם לא בטיל עכ"ל וכן ראיתי להמרדכי ז"ל בחולין (דף תש"מ ע"ב סימן תשל"ז) שכ' לחלק כיוצא לזה וז"ל וכיוצא לזה אמרינן בפרק מצות חליצה יבמה שרקקה דם חליצתה כשרה לפי שא"א בלא צחצוחי רוק ותימא הא דתניא בזבחים וכו' אבל משמע דלכ"ע דם מבטל רוק א"כ הכא נמי נימא הכי וי"ל וכו' אי נמי ליכא למימר ביטול ברוב אלא בדבר שהיה ניכר בפני עצמו תחלה ואח"כ נתערב אבל בדבר שתחלת ביאתו לעולם מעורב כגון ההיא דב"ק ודיבמות ליכא למימר דבטיל עכ"ל

איברא דנראה דאיפכא מסתברא דאדרבא כל דהאיסור וההיתר מעורבין מקודם שנולד האיסור מכ"ש דבטל ברוב דהשתא איסור שכבר חל והוכר איסורו מקודם אם נתערב בטל ברוב איסור שלא חל עדיין ולא הוכר איסורו אינו דין שיהא כח בהיתר לבטלו דכי האי ק"ו ניתן לדון כדאמרי' פ"י דנדרים (דף ע"ו ע"א) עלה דמתני' דאפלגו ר"א ורבנן אם הבעל יכול להפר נדרים שעדיין לא נדרה דלר"א יכול לכפר ולרבנן אינו יכול להפר וטעמיה דר"א הוא מק"ו אם הפר נדרים שבאו לכלל איסור לא יפר נדרים שלא באו לכלל איסור ואמרי' התם דלר"א מהאי ק"ו יוצא דלא אמרי' דחלין הנדרים ובטלים מכח ההפרה אלא אינן חלין כלל ומייתי הא דתניא אמר להם ר"א לרבנן ומה זרעים טמאים כיון שזרען בקרקע טהורים זרועים ועומדים לכ"ש ש"מ דלא חיילין כלל ופרי' ורבנן לא דרשי ק"ו כי האי והתניא יכול ימכור אדם את בתו כשהיא נערה אמרת ק"ו מכורה כבר יוצאה אינו מכורה אינו דין שלא תמכר ומשני אין בעלמא דרשינן ק"ו ושאני הכא דכתיב אישה יקימנו וכו' ע"כ הרי בהדיא דכ"ע מודו דדנין ק"ו כי האי והכא נמי הדברים ק"ו דהשתא ומה בשכבר חל האיסור מקודם ונתערב הרוב מבטלו כשנמצא מעורב עם ההיתר בשעת חלות האיסור לכ"ש דהרוב מבטלו וכענין ק"ו דזרעים דמייתי ר"א

שוב ראיתי דלא דמי האי ק"ו לק"ו דזרעים דאילו התם אין שום גריעו' מה שהיו זרועים ועומדים קודם קבלת הטומאה משא"כ הכא דאיכא למיפרך מה לאיסור שנתערב אח"כ שכן רוב ההיתר אלים לבטל הואיל והוכר והוחזק לעצמו להיתר גמור קודם שנתערב האיסור תאמר במעורב מעיקרו שאין כאן רוב היתר שהוחזק להיתר לעצמו אחר שנולד האיסור דבשעת חלות האיסור כל התערובות נכנס בסוג ס' איסור ומעולם לא היה רוב היתר שעת הכושר דאי האי רובא לא אלים לבטל את האיסור ואדרבא נראה דמתוך סוגיא הנז' יוצא לנו ראיה לדין זה שהרי מפורש יוצא מהתם דלר"א דדריש ק"ו לענין נדרים ס"ל דאין חלין הנדרים כלל כדמיון ק"ו הזרעים דבזרועין ועומדין אין אנו אומרים שמקבלין טומאה ואח"כ פרחה מינייהו טומאה אלא מעיקרא אינם מקבלין טומאה כלל דכך הוא המדה דכל דבר דכשיחו' יתבטל לא חל מעיקרא כלל וכדאמרי' נמי בערכין (דף כ"ט ע"ב) דהמוכר שדהו בשנת היובל דשמואל אמר אינה מכורה כל עיקר ורב אמר מכורה ויוצאה וקי"ל כשמואל וא"כ הכא נמי אילו שייך למדרש ק"ו זה בענין זה נפקא מינה דכל דמעורב מתחלה כגון דאמר פרוטה מן הכיס הקדש ואיכא רוב לא חל הקדש כלל ולא אמרי' דחל ונתבטל וא"כ הוא ק' טובא הא דתנן בתרומות ומייתי לה בסוגיא דעירובין (דף ל"ז) האומר תרומת הכרי הזה לתוכו קרא שם דר"ש וחכמים אומרים עד שיאמר לצפונו ולדרומו ע"כ דאם איתא דכה"ג יש ביטול ברוב א"כ היכי קאמר ר"ש דקרא שם ויצא הכרי מידי טבל בקריאת שם זה כיון דשיעור התרומה מעורב ברוב חולין שבו הרי שעור התרומה בטל ברוב חולין ולא חל שם תרומה כלל

איברא דיש לתמוה ע"ז ממ"ש הרמב"ם בסוף פ"ח דכלים וז"ל אומן שעושה ומניח זוגין לבהמה ולדלתות אם רוב העשוי לדבר שמקבל טומאה הרי הכל מקבל טומאה ואם רוב העשוי לדבר שאינו מקבל טימאה הרי הכל טהור עכ"ל ודין זה הוא ברייתא מפורשת בסוף פ' דכלים יע"ש הרי מפורש יוצא מדין זה דאי דהרוב עשוי לדבר שאינו מקבל טומאה לא היתה לו שעת הכושר דמתחלה חשב על מקצת העשוי לשם דבר המקבל טומאה ולא נודע מה הם עכ"ז כיון דרוב העשוי היה על דבר טומאה הכל טהור דהעשוי לטומאה מתבטל ברוב העשוי לטהרה וא"כ ה"ה בשאר איסורין אמאי לא נאמר הכי וי"ל. והנה ראיתי לרש"ל בב"ק (דף מ"ח פ"ב) שהק' גבי מתני' דשקלי' ר"י אומר קני