נאות יעקב חלק ב קטו

לא אפשר לומר שתתגרש אחר שהגיע לידו והוברר שהוא שליח דחשיב כטלי גיטך מע"ג קרקע כיון דבשעה שהגיע לידו לא נתגרשה שעדיין לא היה שליח ובשעת חלות הגירושין לא בא הגט לידו מיד הבעל וכמ"ש התוספות בפ' האומר בגיטין (דף ס"ה ע"ב) בד"ה גיטא לא הוי וכו' יע"ש מ"מ נימא דבסמוך ביותר לנתינתו בשעה שפושט הגט באויר יד השליח ליתנו בידו בא שעתא ליהוי שליח כיון דעל הרוב כיון שבא לידי שיעור זה לא משוי נפשיה הדרנא ובברירה מועטת כי האי נימא דבהגעת הגט לידו ממש אגלאי מלתא שכבר הוא שליח סמוך לזה ושפיר בא הגט מיד הבעל ליד שליח קבלה

איברא דבלאו הכי קשה דאפילו לא נאמר די"ב בסמוך ביותר מ"מ נימא דבהגעת הגט לידו ליהוי שליח וליחול הגט בב"א ולא חשיב טלי גיטך מעג"ק כיון דבב"א חלין שניהם וליהוי כענין שאנו אומרים בעלמא דגיטה וחצרה באים כאחד דאע"ג דנתן הגט בחצר המשועבד לבעל לפירותיו ולא אפשר לגט לחול כי אם אחר שתתגרש ויהיה חצרה מ"מ כיון דע"י נתינה זאת בא החצר לרשותה אמרינן דב' באים כא' כמו שמפורש בריש פ' הזורק וה"ה הכא כיון דע"י נתינת הגט נעשה שליח קבלה לימא גיטה ושלוחה באי' כא' ולזה א"ל דלא ניחא ליה להרשב"א ז"ל לומר הכא גיטה ושלוחה באים כאחד דס"ל דע"כ לא אמרינן הכי אלא דומיא דגיטה וחצרה דמסתבר לומר דבאי' כא' הואיל והגט עצמו בחלותו איהו גופיה מזכה לה החצר ועיקר נתינת הגט על זה בא לזכות להאשה גופה וכל אשר לה לא כן בגיטה ושלוחה דהכא דנהי דבנתינת הגט לידו נעשה שליח קבלה מ"מ נתינת הגט ממש אינו עושה שיהיה שליח זה יד האשה כי אינו אלא גרמא בעלמא לשיהיה שליח דבנתינת הגט לידו הוברר שהוא השליח ועיקר השליחות אין נתינת הגט עושה אותו אלא מה שהאשה מנתה אותו לשליח וכל כי הא אין סברא לומר גיטה ושלוחה באים כאחד כיון דאין עיקר השליחות נעשה ע"י הגט כמו גיטה וחצרה וחילוק זה יש להוכיח כן מדברי הר"ן ז"ל הביא דבריו מרן הב"י ז"ל בח"מ (סי' ר"י) מחו' ב' וז"ל ד' אמות בכל ענין איתנהו ואפילו במכר ומתנה וא"ת א"כ למה הוצרכו חכמים לתקן משיכה ומסירה בסמטא יקנה בד' אמות וי"ל דלא אמרו ד' אמות אלא כשעומד ונתנו לו בתוך ד' אמותיו אבל אם קדם כלי לא זכה לו לפי שמקומו של כלי קנוי לו לבעל הכלי עכ"ל וכ"כ שם משם תלמידי הרשב"א ז"ל יע"ש. ולכאורה קשה דאמאי לא יקנה בד"א אפילו קדם הכלי דאף דקנוי המקום לבעל הכלי מ"מ אינו קנוי לגמרי כי אם בדרך שאלה כל זמן שהכלי שם ואם נטל הכלי משם פקע זכותיה ע"כ עכשיו שנותן הכלי להמקבל נמצא דהכלי והמקום באים לו כא' בדין גיטה וחצרה באים כא' אמנם לפי חילוק האמור א"ש דשאני גיטה וחצרה דהגט גופיה מזכה לו חצרה ועיקר נתינת הגט ע"ז בא לא כן הכא בנותן הכלי דנהי דבנתינתו פקע זכותיה דבעל הכלי מהמקום מ"מ לא נתינת הכלי ממש עושה שיזכה המקבל במקום כי אינו אלא גרמא בעלמא דכל עוד דברשות של הנותן קאי המקום מושאל לו וכיון שיצא מרשותו פקע זכותיה ממילא ועיקר קניית המעות למקבל אין נתינת הכלי עושה אותה אלא מה שהמקבל יושב שם בתוך ד"א וכל כי הא אין סברא לומ' כלי ומקום באים כא'

איברא דראיתי למוהרימ"ט ז"ל בח"א (סימן ס"ה) שכתב על מה ששאלוהו במפקיד שנתן מתנה לנפקד מטלטלין שהיו מופקדים אצלו אם זכה הנפקד בהיותם ברשותו מדין חצר וכתב הרב שם וז"ל ועוד נראה דאפילו יחד לו מקום והשאילו לה לצורך אותם חפצים מסתברא שכל שנטלו אותם חפצים לא נשאר המקום קנוי לה לעולם שתביא חפצים אחרים שלא השאילה אלא כל זמן שהחפצים שם וכו' הלכך עכשיו שנתנן במתנה לנפקד נמצא דמטלטלין והמקום באו לו כא' דהכי אמרי' בר"פ הזורק וכו' דגיטה וחצרה באים כא' וכו' ודבריו סותרים לדברי הר"ן הנז' דבנ"ד נמי אין נתינת החפצים עושים הקנין שיקנה הנפקד הבית כי אם גרמא בעלמא דמעיקרא לא השאילה אלא כל שהמטלטלין שלה וכל שנתנתן הרי הבית חזרה לבעלים ממילא ודמי לדין ד"א שכתב הר"ן וצ"ע. איך יהיה נמצא דאפשר לומר דדעת הרשב"א לחלק בהכי ובכן אין לומר דבהגעת הגט ליד השליח ליהוי גיטה ושלוחה באים כאחד אמנם אכתי קשה דלפי האמור נימא דליהוי שליח סמוך ביותר לנתינה כיון דעל הרוב כיון שבא לידי שיעור זה לא משוי נפשיה הדרנא ובברירה מועטת כי הא נימא די"ב כמו שכתב מרן הכ"מ ז"ל

איברא דאעיקרא דמלתא יש לדון בפי' זה שפי' מרן ז"ל הכ"מ בפי' הירושלמי ז"ל דמאי דמשני תלמודא דאנן קיימין באומר מכבר לכשישתה דרוצה לומר סמוך לכשישתה בשעה שפירש היין לפיו דמפשט דברי הירושלמי אינו נראה כן דלישנא דמכבר נראה שהוא לשון מעכשיו ממש כמו שצדד הירושלמי בתחלה לומר כמו אנן קיימין אם באומר מכבר משקה מעורב הוא דנראה דלישנא דמכבר מעכשיו הוא ואילו כוונת הירושלמי לאוקמא מתני' באומר סמוך לכשישתה מהראוי היה שיפרש וישנה בדבוריה דבאומ' סמוך מיירי ולא לימא סתם לישנא דמשתמע מעכשיו ולכשישתה כיון דעיקר התירוץ תלוי בזה. ועוד איך אפשר לומר דהחלול חל בשעה שנכנס המשקה לתוך פיו כיון דבאותה שעה דבר נמאס הוא ואפי' אם מהדר להו לא חזי למידי וכדאמרי' בכתו' (דף ל' ב') דמוקי התם ר"פ כגון שתחב לו חבירו משקין של תרומה לתוך פיו ופרש"י דכיון דתחבן לתוך פיו נמאסו ולא מצי לאחיובי משום גזלה הכא לא חזו למידי אלא אהנאת גרונו ומעיו מחייב ומיתה ותשלומין באים כא' ע"כ וא"כ איך אפשר שיחול החלול במידי דלא חזי לשום אדם כי אם לשותה עצמו להנאת מעיו והרי גדולה מזו אמרו במתני' בפ"ב (דף מ"ב ע"ב) דלרבנן אין לוקחין תרומה בכסף מ"ש מפני שממעט באכילתו ועיקר הפי' הוא מפני שממעט אכילתו של מ"ש עצמו נמי דהמעשר מותר לזרים וטבול יום משא"כ בתרומה וכמו שכ' הר"מ והר"ש כל יע"ש