נאות יעקב חלק ב קיד

זכו עצמם דהפקר לא חשיב דעת אחרת מקנה דבהכי ניחא מה שהוצרך הרמב"ם ז"ל לכפול דין זה בהלכות נדרים מאחר שכבר פסק בה' זכיה דין י"ז בגר שמת ובזבזו ישראל נכסיו כאבא שאול דודאי כונתו לאשמועי' דאפי' המפקיר מדעת דיש צד לומר דחשיב דעת אחרת מקנה קטנים לא זכו עצמם

איך שיהיה נמצא דבהא סלקינן ובהא נחתינן דדין ברירה לא שייך אלא כשאנו צריכין לקיומו של דבר שיחול מש"ר למפרע אבל כשאין אנו צריכין לקיום הדבר שיחול מש"ר למפרע כי אם לאחר שיתברר ש"ד

והנה ראיתי להרמב"ם פ"ח מה' מ"ב דין ט"ו וזה לשונו טמאים וטהורים שהיו אוכלים ושותים בירוש' ורצו הטהורים להיות אוכלים מ"ש שלהם מניחים סלע ואומרים כל שהטהורים אוכלין ושותין סלע זה מחולל עליו ויצא הסלע לחולין עכ"ל ודבריו תמוהים דהא האי לישנא דכל שהטהורים אוכלין סלע זה מחולל עליו לישנא דמעכשיו הוא כאמור ובירושלמי ביארו דמתני' מיירי באומ' מכבר לכשישתה דהכוונה שיחול החלול סמוך לשתייתן בשעה שפי' היין מהכד לפיהן דאע"ג דאין ברירה למפרע מ"מ היינו דוקא כשרוצה שיחול מש"ר אבל ברוצה שיחול בשעה שפירש היין מהכד לפיהם אינו דומה לברירה למפרע מש"ר דהתם שאני דמי יימר דחלק זה ישתו אבל הכא אעפ"י דאפשר דאחר שנכנס המשקה לפיהם ישליכו אותו מאיזה סיבה ולא יבא לכלל בליעה מ"מ כיון דעל הרוב אין דרך להשליך המשקה אחר שנכנס המשקה מבורר ועומד מקרי ובשעה שנכנס המשקה לפיהם חל החלול והרמב"ם הביא המשנה כצורתה ולא באר מזה כלום וכבר השיג עליו הראב"ד ז"ל בזה וכתב וז"ל א"א פירשו בגמ' באומר לכשישתה ולא יאמר מעכשיו ולא כששתו אלא לכשישתה ויש ברירה עכ"ל ולע"ד נראה דיש חסרון בדבריו וצ"ל אלא סמוך לכשישתו ודעתו להשיג דמאחר דאיכא פלוגתא בעלמא אם י"ב או לא ובכן אפשר לפרש דמתני' דנקט האי לישנא דמשמע מעכשיו אתיא כמ"ד י"ב איך סמך להביא המשנה כצורתה ולא חש לפרש דדוקא באומר שיחול סמוך לשתייתם דבה"ג כבר חדית לן התלמודא בירושלמי די"ב למפרע בשעה שהכניסו המשקה לתוך פיהם וחל החלול באותה שעה אעפ"י שעדיין אינו מבורר לגמרי דאפ' שישליכוהו מפיהם ולא יבא לידי שתיה. באופן שלעד"נ דהראב"ד סובר דירו' מוקי מתני' כמ"ד אין ברירה וראיתי למרן הכ"מ ז"ל שהגיה בדברי הראב"ד ז"ל שצ"ל אלא מעכשיו לכשישתו והבין דהראב"ד ז"ל סובר דהירושלמי מוקי למתני' באומר מעכשיו לכשישתו וכמ"ד יש ברירה ומה שהשיג עליו הוא דאיך פסק כן מאחר דקי"ל אין ברירה יע"ש. ונוראות נפלאתי דאיך אפשר לדון בדעת הראב"ד דסו' בכוונת הירושלמי הכי דא"כ איך מצא ידיו ורגליו בפשט דברי הירושלמי דקאמר מה אנן קיימין אם באומר מכבר משקה מעורב הוא דאם אחר המסקנא מוקי לה באומר מכבר לכשישתו והכונה מעכשיו לכשישתו א"כ מוקי לה כמ"ד יש ברירה וא"כ באומר מעכשיו בלבד נמי מצו לאוקמא ואי משום משקה מעורב לית לן בה דהא למ"ד יש ברירה לא חייש להכי דסמכי' אברירה לומר דמה שישתו הטמאים חולין בא לידם ומה שישתו הטהורים מ"ב בא לידם וכדאמרינן במתני' דלוגין דהאומר ב' לוגין שאני עתיד להפריש תרומה למ"ד י"ב שותה מהם קודם הפרשה ואינו חושש דמשקה תרומה מעורב בו לכן נראה דכונת הראב"ד למ"ש ואי משום שכתב הראב"ד בסיף דבריו ויש ברירה כבר כתבנו דשייך לומר לישנא די"ב אפי' סמוך ביותר כיון דאפשר שישליכוהו מתוך פיה וא"כ אנו צריכין לברירה למפרע מיהא אלא דמתוך דברירה זאת הויא מועטת כיון דעל הרוב משקה שנכנס בתוך הפה אין דרך להשליכו סמכינן אברירה. אשר עפ"י סברא זו שהיא מוסכמת אף לדעת מרן הכ"מ מינח ניחא לי ההיא דאמרינן בפ' אין בין המודר (דף ל"ו ע"ב) עלה דמתני' דהמודר הנאה מחברו תורם לו את תרומותיו לדעתו ופריך לדעתו דמאן אילימא לדעתו דבעל הכרי הא קא מהני ליה דקא עביד שליחותיה ומשני כדאמר רבא כל הרוצה לתרום יבא ויתרום ע"כ ובגיטין בפ' האומר (דף ס"ו ע"א) עלה דהא דתנן מי שהיה מושלך בבור ואמר כל השומע קולי יכתוב גט לאשתי יכתבו ויתנו כתב הר"ן ז"ל דההיא דאמרינן בנדרים באומר כל הרוצה לתרום וכו' לאו משום דבכה"ג לאו שליחותיה קא עביד ובתרומה לא בעינן שליחות גמור כי אם גילוי דעת דהא ליתא דבתרומה נמי בעינן שליחות גמור אלא התם לענין מודר הנאה דוקא לא חשיב שליחות שיחשב בכך דמהנהו כיון שלא צוה לו לעצמו ולא יחדו אבל לענין תרומה שליחות גמור הוא ובגט נמי ה"ה באומר כל הרוצה לכתוב יכתוב שליחות גמור הוא ומי שירצה לכתוב יכתוב וכן היא ס' התוס' שם בגיטין לתי' הא' יע"ש ולכאורה י"ל דמאחר דקי"ל אין ברירה א"כ בכה"ג דהאומר כל הרוצה לתרום וכו' או כל הרוצה לכתוב וכו' אמאי הוי שליחות גמור הא בשעת אמירה אינו מבורר מי אשר ירצה לתרום דאפילו אם נאמר דלא חל שליחותו אלא סמוך להפרשה ביותר בשעה שפי' שעור התרומה מהדרי לידו עדיין אנו צריכין לברירה דאפשר דאפילו אחר שהגיע שיעור התרומה לידו קודם שיגמור בדעתו לומר הרי הם תרומה יחזור בו ולא ירצה לתרום אמנם לפי האמור א"ש דכיון דעל הרוב בבא לידי שיעור זה שכבר לקח שיעור התרומה בידו אין דרך לחזור בו חשיב כמבורר ועומד באותה שעה דברירה זאת דהויא מועטת אמרינן דיש ברירה וקודם שיגמור בדעתו לומר בפיו שהם תרומה הרי אגלאי מלתא שהוא שליח ותרומתו תרומה

הן אמת דלפי"ז י"ל במ"ש הרשב"א ז"ל בתשו' הביא מרן הב"י בא"ה (סימן קמ"א) דהאשה שאמרה לי' בני אדם כל מי שירצה הבעל מהם ליתן הגט בידו יהא שלוחי לקבלה דלא חשיב שליח קבלה דהא קי"ל אין ברירה ודומה לאומר כתוב לאיזו שארצה אגרש עכ"ל ואם איתא אמאי לא מהני הא לא שייך אין ברירה אלא כשחל המעשה מש"ר אבל הכא לא חל השליחות אלא כשיתברר וירצה הבעל ליתן לו ובאותה שעה מבורר ועומד הוא ואע"ג דלא אפשר שתתגרש אלא א"כ יהיה דין שליח קבלה מקודם הגעת הגט לידו דבלאו הכי