נאות יעקב חלק ב קיג

אחר שיבא ליד המקבל אשר ע"כ נלע"ד דהוצרך הירושלמי לאוקמי מתניתין כמ"ד י"ב דאל"כ אמאי לא קתני מתני' שיהיו מלמדין אותם נמי שלמחר כל א' וא' כשיקח הלולב בידו לצאת שיכוין לזכות בו אולי נזדמן לו של חבירו דבלאו הכי לא יתנו את לבם לכוין לזכות הואיל בחטיפה הם לוקחים וכסבורים הם שלוקחים משלהם ואף אם יתנו את לבם שמא נזדמן להם של אחר לאו כ"ע דינא גמירי שצריך לכוין לזכות בו דהא ודאי דינא הכי דכל הבא לזכות במה שבידו ואין דעת אחרת מקנה אותו כגון מי שיש בידו דבר הפקר צריך שיכוין לזכות ואם לא כוון לא זכה ואף דהכא במתניתין לא מיירי בהפקר אלא במתנה ומתנה דעת אחרת מקנה הוא ובדעת אחרת מקנה לא בעינן שיכוין לזכות מידי דהוה למזכה לקטן היינו דוקא במקנה לאיש ידוע ומבורר דאיכא דעת אחרת מקנה בשעת זכיה אבל הכא שאינו מקנה לאיש ידוע לא ברירה דעת מקנה ובשעה שזוכה אין שם דעת אחרת מקנה אותו ביחוד דאם איתא דאין ברירה לא חשיב אמירת המקנה מש"ר שנותנו למי שיגיע לידו כדעת אחרת מקנה אמנם אם מתני' אתיא כמ"ד י"ב אתי שפיר דהא למ"ד י"ב לכל הדברים חשיב כמבורר מש"ר ושפיר חשיב דעת אחרת מקנה ומשום הכי לא בעינן שיכוונו לזכות וכן נראה מדברי מהרי"ט בח"א (סימן ק"ן) דהמקנה למי שאינו מבורר מש"ר אם חשיב דעת אחרת מקנה או"ל תלוי בדין י"ב או אין ברירה וכתב עוד שם וז"ל וההיא דמלמדין אותם שיאמרו כל מי שיבא לולבי בידו וכו' אע"ג דבההיא שעתא שבא לידו ליכא דעת מקנה מ"מ דעת קונה מיהא איכא שאף עפ"י שהוא סבור שהוא שלו מ"מ כיון דמלמדין אותם שיאמרו אלמא חיישי' לחילוף ומכוין לזכות דשמא הוא לולב של חבירו עכ"ל הנה מבואר דבתשו' זאת נמי אזיל לומר דמתני' אתיא כמ"ד אין ברירה ולפי האמור בכוונת הירושלמי אינו נראה כן

והנה בעיקר הדין דס"ל להרב ז"ל דהמקנה למי שאינו מבורר לא חשיב דעת אחרת מקנה ובעינן שיכוין הזוכה לזכות תמיה לי מלתא טובא דאפילו אם נאמר דהירושלמי ס"ל הכי לפי האמור בכוונת הירושלמי הנז' מ"מ מתלמודא דידן אינו נראה כן שהרי בפרק שנים אוחזין (דף י"ב ע"א) בעי רבא זרק ארנקי בפתח זה ויצא בפתח אחר מהו וכו' ופירש רש"י זרק ארנקי והפקיר לכל הקודם ע"כ הרי דלדעת רש"י אפילו המפקיר שיוצא הדבר מרשותו משעת הפקר קודם שיזכה אחר חשיב דעת אחרת מקנה שהרי התם רצו למפשט בעיא דרבא ממתני' דראה אותם רצים אחר המציאה וכו' דאמרינן דבמקנה אף על פי שאין רץ אחריהם ומגיעם אלמא הפקר מדעת הבעלים חשיב דעת אחרת מקנה ולדעת רש"י ז"ל כ"ש במקנה מדין מתנה למי שאינו מבורר דחשיב דעת אחרת מקנה אפילו למ"ד א"ב כיון דאינו יוצא מרשותו עד שיזכה בו אחר ואף שהתוס' שם בד"ה ויצא חלקו על רש"י ז"ל וכתבו דלא גרסינן ואפקריה דהא חשיב לה דעת אחרת מקנה ואם אפקריה מיד כשיצא הארנקי מתחת ידו הוא הפקר ובשעת זכיה ליכא דעת אחרת הרואה יראה שלא חלקו על רש"י ז"ל אלא בהפקר מטעם האמור בדבריהם דבשעת זכיה ליכא דעת אחרת מקנה אבל כל שהיא שלו עד שיזכה בה אחר וכגון דאמר כל הזוכה בארנקי זה הרי נתון לו במתנה דהשתא אינו יוצא מרשותו עד שיזכה בה אחר שפיר חשיב דעת אחרת מקנה וכמו שנראה להדיא בס"ד שכתבו אלא ל"ג ואפקריה ולעולם היא שלו עד שיזכה בה אחר ע"כ וכ"כ בס' אסיפת זקנים בסוגיא זאת משם תלמידי הרי"ף ז"ל וז"ל אפקריה ואמר כל דבעי לזכות ל"ג דהא לקמן מוקי לה במתנה א"נ גרסי' ליה ולאו דוקא אפקריה אלא לפירושא בעלמא שר"ל אני נותנו במתנה למי שירצה דהא לקמן מוקי לה במתנה עכ"ל והרא"ש ז"ל בפסקיו שם הביא בעיא דזרק ארנקי ופי' בה כפי' רש"י דבהפקר או במתנה קא מיירי אלמא דס"ל דהפקר מדעת חשיב דעת אחרת מקנה כס' רש"י

איברא דאיכא למידק ממ"ש הרא"ש בחידושיו לנדרים עלה דאמרינן התם (דף מ"ג ע"ב) תניא המפקיר את שדהו כל ג' ימים יכול לחזור בו וכו' וז"ל יכול לחזור ולומר אני חוזר בי ממה שהפקרתי ושוב אין אדם יכול לזכות בו הלכך אפילו קודם שחזר בו אין שם הפקר עליו אם אכל ממנו אדם ולא כוון לזכות בו מן ההפקר חייב במעשר עכ"ל ואם איתא דהפקר מדעת חשיב דעת אחרת מקנה לא גרע מקטן דאין לו דעת לזכות ובדעת אחרת מקנה לו זוכה מדאורייתא ועיין להרב בעל משנה למלך בפכ"ט מה' מכירה דין י"א שעלה ונסתפק בקטן אם זוכה בהפקר מדעת וכתב דבמחלוקת שנוי בין רש"י והתוס' בסוגיא דארנקי הנז' יע"ש. הן אמת דבעיקר ס' רש"י והרא"ש דס"ל דהפקר מדעת חשיב דעת אחרת מקנה יש לתמוה מההיא דאמרינן בפ' השולח (דף ל"ט ע"א) תניא גר שמת ובזבזו ישראל את נכסיו והיו בהם עבדים בין גדולים בין קטנים קנו עצמם ב"ח אבא שאול אומר גדולים קנו עצמם ב"ח קטנים כל המחזיק בהם זכה בהם וטעמא הוי משום שאין להם יד לזכות בעצמם מן ההפקר אמרינן התם עוד רבי חייא בר אבא אמר אין הלכה כאבא שאול א"ל ר"ז לר"ח בר אבא בפי' שמיע לך או מכללא שמיע לך מאי כללא דאמרו לפני רבי נתייאשתי מפ' עבדי מהו א"ל אומר אני אותו העבד אין לו תקנה אלא בשטר כאשה וקא דייקת מינה כאשה מה אשה בין גדולה בין קטנה אף עבדו בין גדול בין קטן ע"כ ואם איתא דהפקר העשוי מדעת הבעלים חשיב דעת אחרת מקנה וקטן זוכה בו א"כ היכי קס"ד דתלמודא לומר לפסוק הלכה דלא כאבא שאול מההיא דנתייאשתי מפ' עבדי דרבי דשנייא ההיא דאפילו אבא שאול מודה כיון שהפקירו רבו מדעתו ואפילו היותו קטן זוכה בעצמו דדעת אחרת מקנה שאני לא כן בהפקר דגר דליכא דעת בעלים דמשום הכי ס"ל לאבא שאול דאין הקטנים זוכים לעצמם הואיל וליכא דעת אחרת מקנה ומדמייתי התלמודא מהתם ש"מ דאין חילוק בין הפקר מדעת בעלים להפקר דממילא וכן נראה מדברי הרמב"ם בפ"ב מהלכות נדרים דין ט"ו שכתב וז"ל המפקיר עבדיו הגדולים קנו עצמן והקטנים כל המחזיק בהם זוכה בהם כשאר המטלטלין עכ"ל הרי שכתב דאפילו המפקיר מדעת קטנים לא