נאות יעקב חלק ב יא

לעיל דס"ל דמודר הנאה מחברו זוכה במה שנותן לו להורישו לבניו או ליתנו לצדקה או לוה ובא בע"ח ונפרע מהם ה"ה הכא גבי חליפי איסורי הנאה שאינם אסורים אלא למחליף ולכ"ע שרי הוי דמיון דמודר הנאה דמותר לאחרים וזכיה אית ליה בגוויהו למחליף להורישו לבניו או ליתנו לצדקה ולוה ובא בע"ח ונפרעים ממנו בע"כ ומש"ה אפילו דנימא דאסור בהם אם קדש בהם את האשה מקודשת כיון דממונו הוא ולא הוי הפקר לומר שזכתה מן ההפקר ומכוחו ה א דזכתה

איברא דראיתי לרש"י ז"ל בפ"ד דע"ז (דף נ"ד) על הא דאמרו דערלה וכלאי הכרם אם מכרן וקדש בדמיהן דמקודשת וז"ל דלא מתפסי באיסורא וממונא הוא ואע"ג דאיהו אסור לאתהנויי מינייהו מיהו איהו ההיא הנאה מטיא ליה ע"י ערלה אבל איהי לאו מערלה קא מטיא לה עכ"ד. ונראה מדברי רש"י ז"ל דכל היכא דלדידה שוה פרוטה ויכול ליהנות אף דלגבי דידיה לא שוה מידי ונמצא שלא נתן כלום הויא מקודשת שהרי חליפי איסורי הנאה אסורין בהנאה למקדש שכן הוא ס' רש"י ז"ל ולא נתן לה כלום הויא מקודשת משום דאיהי מותרת ליהנות מהחליפין

ואף גם זאת איכא למדחי ולמימר דאפ' דרש"י ז"ל ס"ל כס' הר"ן וחליפי אה"נ נהי דאסורים בהנאה למקדש מ"מ זכיה אית ליה בגווייהו להורישו לבניו או ליתנו לעניים וכו' ובע"ח באים ונפרעים ממנו בע"כ ומש"ה אם קדש בהם מקודשת כיון דממונא הוא ולא הוי הפקר לומר שזכתה מן ההפקר. אך ראיתי להר"ן ז"ל בסוף פ"ב דקדושין שהביא דברי רש"י ז"ל הנז' וכתב דה"ט דמקודשת אע"פ שהדמים היו אסורין למקדש משום שכיון שהיא מותרת ליהנות בהם וקנאתם מחמתו מקודשת דומיא דהמקדש בגזל דאחרים למאן דאית ליה סתם גזלה יאוש בעלים הוא ואע"ג דיאוש כדי אינו קונה וכל זמן שהוא בידו אינו קנוי לו אפ"ה כיון שקנאו היא בנתינתו מקודשת וה"נ הנאה הבאה לו מחמתו קני עכ"ל. וכדברי הר"ן ז"ל הללו כתב הרשב"א ז"ל בחי' בסוף פרק האיש מקדש גבי מתני' דמכרן וקידש בדמיהן יע"ש

נמצינו למדין מדבריהם דס"ל דכל דלגבי דידה שוייה פרוטה ויכולה ליהנות אף דלגבי מקדש אינו שוה כלום מקודשת דומיא דהמקדש בגזל אחרים דאע"ג דאינו קנוי לו מקודשת. אך לפי מה שכתבנו יש לדקדק על דברי הר"ן דכיון דאיהו ס"ל בעלמא דמי שאסור בהנאה באיזה דבר מחמת נדר זכיה אית ליה באותו דבר להורישו לבניו וכיוצא א"כ מנא ליה למימר דדעת רש"י הוא דכל דלגבי דידה הויא ש"פ אף דלגבי דידיה אינו שוה כלום דמקודשת דומיא דגזל דאפשר דטעמיה דרש"י ז"ל היא משום דס"ל דנהי דאסורים בהנאה למחליף מ"מ זכיה אית ליה בגוויה ומשום הכי מקודשת דממונו הוא ולא מהפקר קא זכתה

ושמא י"ל דלרווחא דמלתא קאמר דאפילו יסבור רש"י ז"ל דאין לו זכיה בהם מ"מ דינא הכי דהנאה הבאה לה מחמתו מקודשת אע"ג דלדידיה אינו שוה כלום וכעפרא בעלמא דמי ובכן נמי לפי דבריהם דינא הכי לנ"ד דאע"ג דאיהו אסר חפצה עילויה והוי לדידיה כעפר בעלמא כיון שהיא מותרת ליהנות בו וקנאה מחמתו מקודשת

אמנם ראיתי להרשב"א ז"ל בפ"ה דנדרים בההיא דאמרי' בגמ' דמ"ח בההוא גברא דהוה ליה ברא דהוה שמיט כיפי וכו' שהביא ההיא מתני' דהגוזל קמא שכתבנו לעיל דהאומר לבנו קונם שאי אתה נהנית לי בחיי ובמותו אם מת לא ירשנו ויכול ליתנו לבניו או לאחיו ולוה ובאים בע"ח ונפרעים וכו' וכתב וז"ל ועוד ק' האיך אפשר שירשנו והלא כיון שאסור בהנאתו אין לו בהם כלום ואפילו נתנם לו האב אינו זוכה בהם ואם קדש בהם את האשה אינה מקודשת וכדמשמע בפי' מאותה שמועה שבפרקין דאבעיא ליהו קונם אלו על פ' מהו בחילופיהן ואתי למפשטא מהא דתנן מכרן וקדש בדמיהן מקודשת אלמא אוסר פירותיו על חברו כערלה וככלאי הכרם דמו ואם קדש בהם את האשה א"מ וכן כתב הראב"ד ז"ל שאפילו המקדש בגדולין צריך לחזור ולקדש עכ"ל וכדברים הללו כתב הרשב"א ז"ל בתשובה ח"א תשמ"ו יע"ש. נראה מדבריו בהדיא דס"ל דמי שאסור בהנאה באיזה נכסים אין לו זכייה בגווייהו כלל והפקר הם ואם קדש בהם את האשה א"מ דכערלה וככלאי הכרם דמי ליה דקי"ל דאם קדש בהם את האשה אינה מקודשת מטעמא דלאו מידי יהיב לה וגם לדידיה אינו שוה כלום וה"ה הכא דא"מ דאע"ג דלגבי דידה ש"פ ויכולה ליהנות ממנו סוף סוף כיון דלגבי דידיה אינו שוה כלום ואין לו זכיה בגווייהו מהפקר קא זכתה וא"מ

ותמיהא מלתא דהוא נסתר מחמתו ממ"ש בדעת רש"י גבי מכרן וקדש בדמיהם דאע"ג דהדמים אסורים למקדש מקודשת דומיא דגזל דאחרים כיון שקנאתן היא מחמתו סגי. ואין לומר דמ"ש הרשב"א ז"ל הכא ואם קדש בהם את האשה א"מ לא קאי אלא על מ"ש ואפילו נתנן לו האב אינו זוכה בהם דבכי האי גוונא אם קדש במה שנתן לו האב א"מ וטעמיה דכיון שהוא מודר הנאה ממנו אינו זוכה במתנתו כלום והוי כמקדש בדבר שאינו שלו ולשטתיה אזיל שכתב בתשובה שכתבנו לעיל דמי שמודר הנאה מחברו ונתן לו מתנה שאינו זוכה בה כלל ופיקדון בידו הוא דכל דאיתיה ברשותיה דבעלים איתיה ומשום הכי ודאי אם קדש במה שנתן לו האב אינה מקודשת דהא מתנה זו לאו דידיה הוא אלא דאב דהא ודאי ליתא דמלבד דפשט דברי הרשב"א ז"ל נראה דמ"ש ואם קדש בהם את האשה א"מ קאי בין למ"ש אם מת האב כיון שאסור בהנאתו אין לו בהם כלום ובין שנתנם לו האב בחייו דבפי' קאמר דאינו זוכה בגוף הנכסים ואם קדש בהם את האשה דא"מ. יתר על כן דאם איתא מאי האי דכתב אלמא אוסר פירותיו על חברו כערלה וככלאי הכרם דמי ליה ואם קדש בהם את האשה א"מ דמשמע דטעמא דאוסר פירותיו על חברו וקדש בהם את האשה דא"מ היינו מטעמא דהמקדש בערלה וכלאי הכרם דכשם דהמקדש בערלה וכלאי הכרם טעמא הוי הן מפני דלגבי דידה ליכא הנאת ש"פ והן מפני שלגבי דידיה נמי לא חזי מידי ולא יהיב לה מידי ומהפקר היא שזכתה