נאות יעקב חלק ב י

באשר חשב על הרשב"א ז"ל לומר דטעמיה משום דלא ס"ל בעלמא האי כללא דהואיל בעי מתשיל ולפי זה דן לומר דלא קי"ל כהרשב"א וזה אינו דהרשב"א אזיל ומודה בהאי כללא דאמרי' הואיל וברור מללו לומר דע"כ לא אמרי' הואיל אלא כגון גבי מערבין לנזיר בין דכיון דמותר בהנאה היין שפיר זוכה במה שזוכין לו ונשאר הענין דבעי' שיהא ראוי הוא לשתות ממנו אהני לן הואיל דכיון דבידו להתשיל חשבינן ליה נמי שהוא ראוי לו עכשיו וכן גבי המפרי' חלתו בפסח דאמרי' הואיל אי בעי מתשיל היינו משום דליכא דעת אחרת ובידו לעשותה חולין ושיהא שלו דאין שום מעכב על ידו שלא יזכה בה ע"י התרה חשבינן ליה כדידיה לעבור עליו בבל יראה ובל ימצא אבל גבי המודר הנאה מחבירו ונתן לו מתנה דבשעת מתנה אינו יכול לזכות בה דלשיטתיה אזיל הרשב"א דס"ל דכל דבר שאינו יכול ליהנות ממנו אינו זוכה בו כלל לא מצינן שיהא זוכה בה מטעם הואיל אי בעי מתשיל דכיון דאיכא דעת אחרת מקנה אין בידו לאתשיל ולזכות דהבעלים מעכבין בו לומר דכיון דלא זכה מתחילה שוב אין רצונם שיזכה בה ורוצים לחזור ממתנתם דלפיכך באשה נמי א"מ כיון דלא זכתה בגוף הקדושין בשעת קבלתן וגם אין בידה עוד לזכות בהם כלל

ומה שהיה ראוי לחוש ולומר להצריכה גט בנ"ד הרב היינו לפי מ"ש לעיל דהר"ן ז"ל חולק על הרשב"א בזה וס"ל דאע"ג דאינו יכול ליהנות זוכה בנכסים להורישו לבניו וכיוצא דלפי סברתו אפשר לומר דמקודשת מכיון דכבר זכתה בגוף הקדושין משעת קבלתן ואי משום דבעינן דיכולה ליהנות ממנו אהני לן האי כללא דהואיל בעי מתשיל ויכולה ליהנות ליחשב לה כמו שעכשיו ראויה ליהנות ממנו

והנה מאחר שהוכחנו דס"ל להרשב"א ז"ל דאשה שנדרה הנאה מפ' וקדשה בין בכסף בין בשטר דא"מ אסורה נא ואראה במה שיש להסתפק אי הא דאמרי' דהמקדש בחה"נ של תורה בכסף או בשטר דא"מ טעמא הוי משום דמה שנתן לה אינו שוה כלום שהרי אינה יכולה ליהנות ממנו או דילמא טעמא דאינה מקודשת לאו מפני טעם זה בלבד אלא טעמו נמי משום דלמקדש אינו שוה כלום ונמצא שלא נתן לה פרוטה ונפק מינא למי שאסר עליו איזה דבר משלו בקונם וקדש באותו דבר או מדין כסף או מדין שטר שכתב על אותו דבר השטר דאי אמרי' דטעמא דאיסורי הנאה הוא משום שהיא אינה יכולה ליהנות בנ"ד זה מקודשת מכיון דלדידה מותרת לה ויכולה ליהנות ואע"ג דלגבי דידיה אינו שוה כלום מתקדשת עצמה מכיון שקנאתו מחמתו ואי אמרי' דטעמא הוי משום דלדידיה לא שוה ה"נ א"מ כיון דאיהו אסור בהנאתו ולדידיה לא מידי יהיב לה

ואין לומר דאפילו לכשתמצא לומר דטעמא דאה"נ משום דלדידיה אינו שוה כלום אין ללמוד לנ"ד דשאני איסורי הנאה דלדידיה לא שוה כלום ולית ליה בידו שום זכיה כלל כיון דלא חזו לאחריני כלל דהפקר הוא לכל דעפרא בעלמא הוא ונמצא דמאי אהני לה כיון דמהפקר זכתה לעצמה ולאו מדידיה לא כן בנ"ד דנהי דאסר אותו דבר לעצמו אבל מ"מ קנין אית ליה בגוייהו להורישו לבניו או ליתנם לעניים או ב"ח באים ונפרעים ממנו ולאו הפקר הוא וא"כ כיון דממונו הוא לא נמצאת זכתה מן ההפקר ומקודשת דהא כבר הוכחנו לעיל שכתב הרשב"א בפ' ד' דנדרים דמי שאסר נכסיו על עצמו לית ליה זכיה בגווייהו ובאים אחרים ונוטלים בע"כ וגם הר"ן ז"ל דס"ל בעלמא דמי שמודר הנאה מחברו ונתן לו מתנה שזוכה בה נראה מדבריו שם בסוגיין דהכהנים לא נהנים דאזיל בשיטה זאת כוותיה דהרשב"א ולאו מטעמיה ואילו הרשב"א ז"ל טעמיה הוא משום דלית ליה זכיה אבל הר"ן ז"ל טעמו בו מפני דכיון דאסרה על עצמו דעתו נמי להפקירן דאי כונתו הוא דוקא כדי שלא ליהנות מהם מה לו לאוסרם עליו ליתבינהו לעניים או לאחרים ובכן לא יהנה בהם וע"כ כוונתו הוא לתרתי שאינו רוצה ליהנות בהם ולהפקירם נמצא דלדעת הר"ן הוי הפקר לכל וכמו שכתב הר"ב מחנה אפרים ז"ל בסי' הנז'. ובכן הדרן לחקירתנו דאם קדש אשה בחפץ שאסר עליו אם מקודשת מטעמא דאע"ג דלגביה דידיה לא חזי לכלום ואין לו זכיה בהם כיון דלדידה הויא ממון ובאה לה הנאה זו מחמתו מקודשת או"ד כיון דלגבי דידיה לא חזי לכלום ואין לו קנין בגוויה היא שזכתה מן ההפקר זכתה ואיהו לא מידי יהיב לה וא"מ

ויש להביא ראיה מההיא דאמרי' בנדרים (דף מ"ז ע"א) דאבעיא לן התם באוסר פירותיו על חברו מהו בחילופיהן חליפין כגדולים דמו או לאו כגדולים דמו ופי' המפרשים ז"ל דהא ודאי לכתחלה אסור להחליפן מן התורה למי שמודר הנאה ובעבד והחליפן קא מבעיא ליה דאע"ג דמן התורה אין לך תופס דמיו אלא ע"ז אבל מדרבנן מיהא קנסוהו למחליף או לאו ואמרי' בגמ' ת"ש המקדש באיסורי הנאה א"מ מכרן וקדש בדמיהן מקודשת ומשני הכא נמי לכתחילה הוא דלא ואי עבד עבד ופי' הר"ן והרשב"א בחי' דהכי מייתי ראיה וז"ל כיון שהוא מותר ליהנות ממנה באותן קדושי אלמא חליפין לאו כגדולין דאם איתא הוי לן למסרה עליה עד שיקדשנה פעם אחרת כדי שלא יהנה לכתחילה מחלפי האיסור ודחינן ה"נ לכתחילה הוא דלא ואי עבד עבד דהא לא שרינן ליה לכתחילה לקדשה באותן דמים אלא שאם קדשה מקודשת והיא עצמה חלפי חליפין היא ולא חליפי האיסור כדי שנאמר שיהא אסור בה עכ"ל. ואם איתא דדבר שאסור למקדש אע"ג דלאשה מותר אינה מקודשת אמאי לא מייתי ראיה לומר דחליפין לא אשירי אפילו מדרבנן למחליף מדאמרי' מקודשת ואם איתא כיון דלמקדש אסור בהנאה דרך חליפין אע"ג דהאשה מותרת ליהנות בהם אינה מקודשת כיון דלדידיה לא שויין מידי לא יהיב לה ש"פ

הן אמת דהך ראיה ליתא אלא לדעת הרשב"א ז"ל דס"ל גבי מודר הנאה מחברו שאינו זוכה במה שנותן ל מכיון שאסור ליהנות וה"ה הכא גבי חליפי איסורי הנאה דמדרבנן קנסוהו למחליף עצמו שיהא בהם אסור בהנאה שאין לו זכות בחליפין אלו והוו כאיסורי הנאה עצמם דהוו הפקר לכל אבל לדעת הר"ן שהוכחנו