נאות יעקב חלק ב קד

פשטא קדושה בכולה ובכן אין הולד משוייר כיון דדבר שלא בא לעולם איקרי ואהא קאמר תלמודא דאם שיירו משוייר לימא תנאי היא כלומר הך סברא דר"י דעובר לא חשיב דבר שלב"ל לימא תנאי היא דרבנן סברי דבריו קיימין משום דחשיב דבר שבא לעולם ומשום הכי אם שיירו משוייר ור"י הגלילי סבר דחשיב דבר שלא בא לעולם ומשום הכי אינו משוייר דאין אדם משייר דשלב"ל והכא ליכא למימר כל דמשייר לנפשיה בעין יפה משייר ושייר בגופה דשפחה דהא ודאי כיון דדעתו לשחררה לגמרי באופן המועיל לה להתירה בב"ח ע"כ אנן סהדי דלא שייר בגופה דאי משייר בגופה לאו משוחררת גמורה היא דעדיין אגידא ביה ואסורה לב"ת כדין חציה שפחה וחציה ב"ח דכ"ש צד עבדות שיש בה מערכתה ולא אמרינן כל דמשייר בעין יפה משייר אלא כגון ההיא דמשייר פירות דקל לעצמו דאי אמרינן דמשייר מקום הפירות אינו מנגד לתכלית מכירת גוף הדקל לא כן הכא דאי אמרינן שייר בגופה מנגד תכלית השחרור ומפני אומדנא דאמרינן דכל לנפשיה בעין יפה משייר דדברים שבלב נינהו לא שבקינן מאי דגילה דעתו בפירוש לזכות השפחה דדעתו לשחררה לגמרי באופן המועיל לפ"ד להתי' אותה בב"ח והרי זה דומה למוכר דקל ושייר פירותיו ופי' דאין דעתו לשייר בגוף הדקל דאין שיורו שיור וה"ה הכא אין שיורו שיור וולדה כמותה ולפי זה לא נגע ולא פגע פלוגתא דר"י ורבנן אי עובר ירך אמו אי לא דאפשר לומר דסברי הכי דעובר ירך אמו ואפשר לומר דלא סברי הכי ופלוגתייהו הוי אם חשיב דשלב"ל אי לא

איברא דמדברי רש"י ז"ל בסוגיין נראה דס"ל בפשט הסוגיא דהאי נמי דשפחה אם שיירו משוייר תלוי באם עובר ירך אמו או"ל כמבואר למעיין בדבריו והדבר תימא כמו שביארנו אמור מעתה דסלקא בידן לפי זה ישוב נכון לדברי הרמב"ם דטעמו ונימוקו עמו במאי דפס' ברישא דמשייר ולדה דבריו קיימים משום דס"ל שיטת ההלכה על דרך האמור דודאי לענין שיור ולד שפחה לא נפקא מינה אם עובר ירך אמו אי לא דאפילו דירך אמו הוא שפיר יכול לשיירו דאפילו למאי דס"ד דתלמודא לומר דלר"י הגלילי עובר דשלב"ל חשיב הא מסיק דכ"ע אם שיירו משוייר ודבר שבא לעולם מקרי וטעמא דר"י מקרא דהאשה וילדיה הוא ונמצא דלכ"ע עובר דבר שלא בא לעולם לא חשיב וכן דעת הרמב"ם ז"ל. ודע דכפי זה מה שכתב הראב"ד דטעמא דסיפא שלא אמר כלום הוא משום דאינו בא לעולם אין הכונה לומר משום דס"ל דעובר חשיב דשלב"ל והמוכר עובר לחבירו ל"ק והכא נמי אינו משוחרר דאין אדם משחרר דשלב"ל דהא ליתא דמהתימא לומר דס"ל להראב"ד כס' הטור הנז' בהיותו עומד דעיקר סוגיין דממנה נראה בהדיא דעובר דבר שבא לעולם חשיב ר"י הכי ס"ל וגם סתמא דתלמודא הכי ס"ל דהא מזקי תלמודא ברייתא דאת שפחה וולדך ב"ח דעובר ירך אמו ומשום הכי זכתה לו ואמאי אין אדם משחרר דבר שלב"ל אלא כונת הראב"ד הוא משום דהעובר לאו בר זכיה דקי"ל המזכה לעובר ל"ק ובכן אין הגריעות מצד המשחרר אלא משום דהעובר עצמו אין לו זכיה והוצרכתי לבאר זה מפני שראיתי להר"ב מחנה אפרים ז"ל בה' דשלב"ל (סי' א') שכתב דמדברי הראב"ד ז"ל נראה דס"ל דעובר דבר שלב"ל חשיב לענין קנין

ולע"ד הא ליתא דהראב"ד ז"ל טעמו ונימוקו משום דעובר לאו בר זכיה הוא דהמזכה לעובר ל"ק איך שיהיה נחזור למאי דאתאן עלה דלענין דינא ס"ל להרי"ף והרמב"ם ז"ל דכל דאית ליה לאדון או לבעל זכותא בגווה דג"ש לאו כריתות הוא וגדולה מזו נראה להביא ראיה דאפי' לית ליה לבעל שום זכיה בגוויה כל דאגיד גביה לאו כריתות הוא והוא מההיא דאמרי' פ"ק דמציעא (דף ז') עלה דאמרי' רב משרשיה ש"מ האי סודרא כיון דתפיס ג' על ג' קרינן ביה ונתן לרעהו דכמאן דפסיק דמי וקני ופריך ומ"ש מהא דר"ת דאמר ר"ח גט בידה ומשיחה בידו אם יכול לנתקו ולהביאו אצלו אינה מגורשת ומשני התם כריתות בעינן וליכא הכא נתינה בעי והא איכא ע"כ נראה בהדיא מהאי סוגיא דלעיקר הנתינה בעינן כריתות וכל דאגיד גביה דבעל לאו כריתות הוא ואעפ"י שלא נשאר שום זכות לבעל בגוויה שהרי בגט בידה ומשיחה בידו אע"ג דבעלמא נתינה שפירתא הוי וכמו כן גבי גט הרי זכתה היא בגוף הגט עם כל זה כיון דאגיד גביה דבעל לא מהני וא"כ דון מינה דכ"ש משייר בעל זכות בגוויה דאין ספק שאין זה כריתות ובכן נמצא דמ"ש הרמב"ם בדין שלפנינו דהנייר שלי דאינה מגורשת משום דאין זה כריתות טעם זה שורשו פתוח אל המקומות הנזכרים

אשר על פי ההצעה הזו יתיישב שפיר מה שתמהו האחרונים ז"ל על הרי"ף והרמב"ם ז"ל שהרי בסוגיין בפ' המביא תניין עלה דהך ברייתא דהנייר שלי קא מבעיא לן בעי רב פפא בין שיטה לשיטה מהו בין תיבה לתיבה מהו ופריך ותיפוק ליה דס' א' אמר רחמנא ולא ב' ולא ג' ספרים ומשני לא צריכה דמעורה ופי' רש"י ז"ל נייר שבין שיטה לשיטה שלי מהו ע"כ ובעיין סלקא בתיקו והדבר תימא שהרי"ף והרמב"ם ז"ל הביאו הברייתא כפשטה והשמיטו בעיא זו ולא הזכירו הא דבין שיטה לשיטה וכו' דהויא ס' מגורשת לפום מסקנא דסוגיין דסלקא בתיקו

אמנם עפ"י דרך הקדים יתיישב שפיר והיה בהני"ח דהרי"ף והרמב"ם ז"ל לא ניחא להו כפי' רש"י ז"ל שפירש דבעיין קאי לרישא כאומר בין שיטה לשיטה שלי מכמה טעמי ויצא הראשון דלפי פרש"י צ"ל דהכי קמ"ל אי טעמא דברייתא והנייר שלי אינה מגורשת משום דבעינן ונתן וליכא דאותיות פורחות באויר ובכן נייר שבין שיטה לשיטה שלי הוי גט כיון דהא נתן לה מקום האותיות א"ד טעמא דברייתא משום דשייר זכותא בגוויה דגיטא ולאו כריתות הוא וא"כ נמצא דנייר שבין שיטה לשיטה לא הוי כריתות דהא בגוף הגט אית ליה זכותא וכמו שפי' הרשב"א ז"ל כן יע"ש ודעת הרמב"ם ז"ל כבר כתבנו לעיל דנראה דס"ל דטעמא דונתן לאו טעמא הוא דפשט כל הסוגיא נראה דונתן דקרא לאו לשון מתנה וזכיה הוא וא"כ איך אפשר דקמ"ל תלמודא אי טעמא דברייתא משום דבעינן ונתן ועוד מאי קמ"ל תלמודא