נאות יעקב חלק ב ק

כדי נתינה מ"מ ממשמעותיה דקרא דונתן דהוי לשון זכיה משמע דוקא בדבר דאית ליה לבעל זכותא בגוויה לא כן א"ה דלא שייך ביה נתינה וזכיה. וי"ל דבכתבו על איסורי הנאה נמי שפיר קרינן ונתן דנהי דא"ה הוי הפקר מ"מ כיון שכתב הבעל הגט בהם הרי יש לבעל זכותא בגווייהו בשבח שהשביח הנייר בכתיבתו ולא הוי הפקר לכל דאף על גב דאיהו אינו יכול ליהנות הנאת גופו מהם הרי יכול לגרש בו אשתו אפי' לכתחלה כ"ש לעיל מטעם דמצות לאו ליהנות ניתנו ומשום הכי לא חשיב הפקר ובכן שייך שפיר נתינה בהו ודומה לזה כתב הר"ן ז"ל בנדרים דמי שמודר הנאה מחבירו ונתן לו מתנה שזוכה בה אעפ"י שאסור ליהנות ממנה לענין להורישו לבניו או בא בע"ח וגובה ממנה יע"ש ועיין לעיל בדין איסורי הנאה שהובא ס' זו באורך נמצא שאעפ"י שאין למקבל מתנה יכולת ליהנות מידי דמקרי הנאה עכ"ז זוכה בה ודון מינה ואוקי באתרין הכא בא"ה דנהי דאין יכול ליהנות מהם מידי דמקרי הנאה עכ"ז לא הוו הפקר וזכותא אית ליה בגווייהו לענין זה שיכול לגרש בו את אשתו

ברם אכתי איכא למידק מהא דאמרי' בסוגיין שם בעא מיניה רבא מר"ן כתב לה גט על טס של זהב ואמר לה התקבלי גיטך והתקבלי כתובתיך מהו ופשטינן דנתקבלה גיטה ונתקבלה כתובתה ואם איתא דפשטא דונתן דקרא הוא לשון מתנה וזכיה א"כ היכי מהני בכה"ג כיון שלא ניתן לה גוף הגט מחמת הגירושין כי אם מחמת פרעון כתובתה ורחמנא אמר ונתן שיתן בתורת מתנה ולא מחמת דבר אחר דנהי דלא בעינן כדי נתינה מ"מ כל דהו שנותן לה צריך שיהיה בתורת מתנה. שוב ראיתי להרשב"א ז"ל בחי' דאזיל בשיטת רש"י ז"ל בטעם הענין ותמה ע"ז וכתב ז"ל ונ"ל דכיון דאמר לה הכי והיא קבלתו הו"ל כאומר לה התקבלי גיטך ומחלי כתובתיך עכ"ל ואפשר שרש"י ז"ל שכתב דטעמא דהנייר שלי הוא משום דאותיות פורחות באויר אזיל לשיטה זאת דכיון דאמר לה התקבלי גיטך והתקבלי כתובתיך הו"ל כאומר לה התקבלי גיטך ומחלי כתובתך אעפ"י שסתמיות דברי רש"י ז"ל אינן מורין כן. דבר הלמד מענינו דלדעת רש"י והרשב"א והר"ן ז"ל היינו טעמא דהנייר שלי דא"מ משום דבעינן ונתן וליכא

אמנם ראיתי להרמב"ם ז"ל בפ"ח מהלכות גירושין שכ' וז"ל הרי זה גיטך והנייר שלי א"מ שאין זה כריתות עכ"ל נראה מדבריו אלה דלא ס"ל כטעם רש"י ז"ל דהוי טעמא משום דכתיב ונתן אלא טעם אחר איהו מפני שאין זה כריתות דכריתות לא הוי כל שהבעל משייר בגיטא זכותה בגוויה ולאו היינו טעמא משום דכתיב ונתן אלא משום דכתיב וכתב לה ס' כריתות ונתן בידה דמשמע ס' כריתות ונתן בידה דמלת ספר כריתות נדרש לאחריו ונתן וכמו שנראה מדברי הרמב"ם ז"ל עצמו בפ"א מה' גירושין וז"ל ומנין שאינו נותנו לו אלא בתורת גירושין שנאמר ס' כריתות ונתן בידה וכו' שיתן אותו בתורת שטר כריתות עד כאן לשונו. נמצא דדרשינן לקרא כאלו אמר ונתן בידה ס' כריתות וע"כ במשייר זכותא בגוף הגט באומר והנייר שלי לאו כריתות הוא דפשט הכתוב ונתן ס' כריתות משמע שיתן נתינה באופן שבנתינה זאת יקרא עצומו של גט ס' כריתות הן במה שכתוב שהוא כריתות לגמרי דמתירה לכ"ע ואינו משייר לשום אדם הן בגופו של גט לא כן במשייר הנייר לעצמו דאינו נקרא ס' כריתות לגמרי דנהי דהכתיבה שבתוכו ענינה כריתות לגמרי בינו לבינה מ"מ גוף הנייר אינו כרות

ולעד"נ דטעמו של הרמב"ם ז"ל שמיאן בטעם רש"י ז"ל היינו משום דאיהו ס"ל דונתן דקרא לאו לשון מתנה וזכיה הוא כמו שנראה פשטא דתלמודא דקאמר דלמא אנתינת הגט קאי שישא ויתן הגט לידה ולאו לשון מתנה וכן פשטא דתלמודא דהאומר התקבלי גיטך והתקבלי כתובתך ודחיקא ליה מלתא מה שכתב הרשב"א דהתקבלי גיטך ומחלי כתובתיך קאמר. ושורש טעם זה שכתב הרמב"ם דכל דגיטא אגיד גביה דבעל ואית ליה זכותא בגוויה לא חשיב כריתות בהיות שלא שייר בענין הגירושין כלל נראה לע"ד דלמדו הרמב"ם מההיא דגרסינן בפ"ק דגיטין (דף ט' ע"א) עלה דברייתא דקאמר התם ר"מ אומר הכותב כל נכסיו לעבדו יצא ב"ח שייר קרקע כ"ש לא יצא ב"ח א"ר אשי אנן משום דלאו כרות גיטא מתנינן לה ע"כ וכתב הרי"ף בהלכותיו וז"ל פירושא דמלתא הכי הוא משום דלאו כרות גיטא מתנינן לה כיון דשייר קרקע כ"ש וכתב הכי בגיטא הו"ל לרביה זכותא בגוויה וכגון זה לא הוי כריתות דבעינן דלהוי גיטא דחירותא כוליה לעבדא עכ"ל מפורש יוצא מדבריו דכל גיטא דעבדא דמשויר זכותא לרביה בגוים לאו כריתות הוי וכ"כ הרמב"ם ז"ל ברפ"ז מה' עבדים וז"ל גט שחרור צריך שיהיה ענינו דבר הכורת בינו לבין אדוניו ולא ישאר לארון שום זכות בגוויה לפיכך הכותב לעבדו עצמך ונכסים קנויין לך חוץ ממקום פ' אין זה כורת והגט בטל עכ"ד נראה בהדיא מדבריו שדעתו כדעת הרי"ף וכמו שכתב מרן הכ"מ שם יעיש דהיינו טעמא דשייר קרקע כל שהו משום דשייר זכות בגוף הגט שמה שכתב בתיך הגט חוץ מקרקע כ"ש חשיב כאלו שייר גוף הנייר עצמו דבעינן שיהיה כל זכות הגט לעבדא והכא יש לו לאדון זכות בגוויה לראיה ששייר קרקע כל שהו ולא הוי שלו לגמרי וכן נראה מדברי התוס' ז"ל בפ' מי שמת (דף קמ"ט) בד"ה שייר קרקע כל שהו וז"ל ובמסקנא מפורש משום דלאו כרות גיטא מתנינן לה דכיון דיש לבעל העבד זכות בשטר שכתוב בו ששייר קרקע כל שהו לא הקנה לו השטר לגמרי שגם זכות האדון כתוב בו הלכך לא קרינן ביה ספר כריתות עכ"ל וכן כתב שם רשב"ם ז"ל בסוגיין כדברי התוס' ממש יע"ש

הן אמת דאיכא למידק על זה מההוא דאמרי' בפ' השולח (דף מ' ע"א) הכותב שטר אירוסין לשפחתו ר"מ אומר מקודשת וחכמים אומרים א"מ ומסיק שם דהכא במ"ע דאמר צאי בו והתקדשי בו ר"מ סבר יש בלשון הזה לשון שחרור ורבנן סברי אין בלשון זה לשון שחרור עד כאן דהדבר קשה דר"מ עצמו איהו הוא דקאמר דאם שייר קרקע כל שהוא לא מהני מטעם דאית ליה זכותא בגוויה ולאו כרות גיטא א ומ"ש