נאות יעקב חלק א ט

הלכה כבן אצל האב מק"ו דאין הלכה כתלמיד במקום הרב אחר המחילה לא כן אנכי עמדי דהא אשכחן בכמה דוכתי דפסקינן הלכתא כסברת הבן אצל האב ובעירובין (דף לב) בפלוגתא דרשב"ג ור' דלרשב"ג ניחא ליה לחבר דניעביד ע"ה איסורא רבה ואיהו אפי' איסורא קלילא לא ליעביד ור' פליג טל אביו וס"ל דניחא ליה לחבר דליעבד איסורא קלילא ולא ליעבד ע"ה איסורא רבה ופסק הרמב"ם ז"ל בפ"י מה' מעשר כרבי ע"ש. והכי נמי כמה דוכתין אספרם מחול ירבון. איך שיהיה אין מקום לבא כאן מטעם אין הלכה כתלמיד במקום הרב מהני תרי טעמי דכתיבנא. וסוגיא דשמעתין בין לרש"י בין לרבינו שמשון ז"ל הויא הלכה דוי"ו דשלום בעי למיהוי קטיעא

ואשר הוקשה בעיני כת"ר על זה מה טעם לסתמא דתלמודא בפסחים דמייתי קרא דברך ה' חילו דהיא ילפותא דאבוה דשמואל טפי מאידך ילפותא דר' ינאי ושמואל וכן הרמב"ם ז"ל בחיבורו לא הביא אלא קרא דברך ה' חילו. מהא לא אריא דאיכא למימר דבעי לאתויי קרא דמפרש יותר דבהך קרא מפורש יוצא לענין עבודה בהדיא דכתיב לעיל מיניה ישימו קטורה באפך וכליל על מזבחך ועלה קאמר ברך ה' חילו אפי' חולין שבו מבא"כ בקרא דוהיתה לו ולזרעו אחריו דאינו מפורש בענין עבודה וכן קרא דאל הכהן אשר יהיה בימים ההם דלא מיירי אלא בקדשי הגבול. מה גם למי שידקדק בלשון רש"י ז"ל בד"ה אפי' חולין ובו חללים שבשבט לוי דקרא בשבט לוי כתיב ע"כ שלכאורה שבקיה לחצירותיה דזיל קרי בי רב הוא דקרא בשבט לוי כתיב

אמנם לע"ד כונת רש"י ז"ל רצויה בזה לומר דטעמיה דאבוה דשמואל דנייד מילפותא דשמואל אבעי למרמז ליה אהאי קרא היינו משום דקרא דולזרעו אחריו האמור בפנחס יש לבעל הדין לחלוק ולומר דלזרעו דפנחס הוא דאבטח ליה בהכי לו כהונה פרישה תחת אשר קינא לאלהיו דאפי' חללין שבו ירצה. אבל בהני אחריני שבשבט לוי בכללו לא וכדרך שכתב רש"י ז"ל בזבחים פ' טבול יום אהא דלא נתכהן פנחס וכו' דיעוד זה דוהיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם היה לז לזרעו של פנחס להיות הכהנים גדולים מזרעו של פנחס לא מזולתם ע"ש. והכי נמי הוה אמרי' דמאי דרבי קרא דכתב ולזרעו ולא כתב ולבניו לרבות חללין שבו דלא אכשר רחמנא חללין שבו אלא בבני פנחס דהא קרא ביה כתיב. אמנם בקרא דברך ה' חילו מפורש יוצא בהדיא לכל הכהנים בשבט הלוי דקרא בשבט לוי כתיב. ומעתה אית לן למימר דמהאי טעמא נקט תלמודא בכל דוכתא ילפותא דברך ה' חילו דמפורש ביה שפיר. וממילא נמי היינו טעמא דהרמב"ם ז"ל דמייתי הך ילפותא דברך ה' חילו כמ"ש מרן הכ"מ ז"ל בכמה דוכתין דאורחיה דהרמב"ם ז"ל להביא הכתוב המפורש יותר ולא מטעמא דקים ליה לתלמודא מאבוה דשמואל לענין הלכה דלדידיה ו' דשלים שלמה ככתוב בדברי קדשם דמהא לא אריא ודאי

ואף גם זאת אף אם מודינה להו דמאי דמייתי סתמא דתלמודא ילפותא דאבוה דשמואל היינו משום דהכי קים ליה לתלמודא דהלכתא כוותיה דאבוה דשמואל. עכ"ז י"ל דלא לענין מאי דמתשיל הכא לענין ו' קטיעא הוא

אמנם הוא להלכה לענין אחר. והוא דבפרק הגולין (דף יא) פליגי אמוראי בנגמר דינו ונעשה כה"ג בן גרושה וב"ח חד אמר מתה כהונה וחד אמר בטלה כהונה ואמרי' התם לימא בפלוגתא דר"א ור' יהושע פליגי ומשני אליבא דר"א כ"ע לא פליגי כי פליגי אליבא דר' יהושע מ"ד מתה כר"י ומ"ד בטלה כהונה עד כאן לא קאמר ר"י אלא התם דכתיב ברך ה' חילו ופוטל ידיו תרצה אבל הכא אפי' ר"י מודה ופי' רש"י וז"ל ופועל ידיו תרצה עבודותיו כשרות אבל לענין שאר דברים אינו כהן ע"כ. ופסק הרמב"ם ז"ל פ"ז מה' רוצח כמ"ד בטלה כהונה ע"ש ונראה פשוט דהיינו טעמיה דהרמב"ם ז"ל דפסק כמ"ד בטלה כהונה משום דסתמא דתלמודא בפסחים (דף עב) קאמר בפשיטות דטעמא דר"י משום קרא דברך ה' חילו ופועל ידיו תרצה ומדלא מייתי מקרא דוהיתה לו ולזרעו ומקרא דאל הכהן אשר יהיה בימים ההם: משמע דקים ליה כס תמא דתלמודא כמ"ד דמאי דמכשר קרא אינו אלא לענין פועל ידיו שיהיו עבודותיו כשרות אבל לענין שאר ד דבריו אינו ככהן דהא מתפרש בקרא שפיר בקרא דברך ה' חילו דכתיב בהדיא הכשרא דפועל ידיו ותו לא משא"כ בקרא דוהיתה לו ולזרעו אחריו וקרא דאל הכהן אשר יהיה בימים ההם דמשמע מינייהו דכהן הוי לכל מילי דהא לא מפרש בהו עבודה ומש"ה מייתי סתמא דתלמודא קדא דאבוה דשמואל דקי"ל כילפותא דידיה דמיניה שמעינן דלא אמר ר"י אלא לענין עבודה אבל לענין שאר דברים לא ומש"ה פסק הרמב"ם ז"ל כמ"ד בטלה כהונה

אמנם נוראות נפלאתי על מרן כ"מ ז"ל שכתב שם וז"ל ופ' כמ"ד בטלה כהונה משום דבפ"ג דקדשים דטעמא דר"י ברך ה' חילו ופועל ידיו תרצה ואתיא כמ"ד בטלה כהונה ע"כ. והוא לע"ד פלא דהא התם נמי קאמר דטעמיה דר"י מקרא דוהיתה לו ולזרעו ומקרא ואל הכהן אשר יהיה בימים ההם דמשמע דכהן הוי לכל מילי וכמ"ד מתה כהונה ומה ראיה הוא מפ"ג דקדושין

ואחר החיפוש מצאתי ראיתי להרב הקדוש המופלא כמוהר"ר חיים אבואלעפיא זללה"ה שכ' בספרו הבהיר עץ החיים בקונטרס הלשונות על דברי מרן וז"ל וליתא דלכ"ע טעמא איכא וכו'. ונדחק הרב שם לומר דאפשר דטעמיה דהרמב"ם ז"ל משום דהוי ספיקא דאורייתא ואזלי' לחומרא דלא יצא משם לעולם. ולע"ד טעם הרמב"ם ז"ל משום דמייתי סתמא דתלמודא בכל דוכתא בפשיטות דטעמיה דר"י משום דכתיב ברך ה' חילו וכו' ולא מייתי שום קרא אחרינא כשמואל ור' ינאי אלמא הכי קי"ל לתלמודא דלא מכשיר ר"י אלא לענין עבודה דמפורש בקרא אבל לשאר דברים אינו ככהן ובטלה כהונה כדאמרן. והשתא תו לית לן להכריח בתלמיד דלית ליה אקימתא ק דו' דשלום קטיעא מדמייתי בכל דוכתא ילפותא דאבוה דשמואל. דטעמא