נאות יעקב חלק א נח

ודבריו תמוהים בעיני דהא קי"ל דבכורים דין הקדש לכל דבריהם יש להם דכהנים משולחן גבוה קא זכו כדין קדשים קלים דמשולחן גבוה קא זכו וכמ"ש הרמב"ם פי"ב מה' מ"ב דין א' הבכורים נותנין לאנשי משמר והם מחלקים אותם ביניהם כקדשי המקדש וכן כתב בספ"ב סוף דין י"ט וכן כתב בפ"ב דין י"ו וז"ל אשרה שבטלה אין מביאין ממנה בכורים שהבכורים כקדשי מקדש הם עכ"ל ואע"ג דאיתא בירושלמי בפ"ק דבכורים הלכה ב' הכל מודים באשרה שבטלה שאין מביאין ממנה גזרין למערכה פשיטא שמביאין ממנה לולב שאין מצות כגבוה מהו שיביא בכורים כרבי יודא דאמר הוקשו לקדשי הגבול מביא כרבנין דאינון אמרין הוקשו לקדשי מקדש אינו מביא עכ"ל דנראה מהירושלמי הלז דפליגי ר"י ורבנן דלר"י ביכורים הוו כמתנות כהונה ולא הוו הקדש ורבנן סברי דדין הקדש להם

ולפי"ז היה אפשר לומר לפי דרך התי"ט ז"ל דפלוגתא דת'"ק ור' שמעון דמתני' הוי בהכי דלרבנן דין הקדש יש להם ומש"ה קדשי ור' שמעון סובר דהוו כקדשי הגבול ומש"ה לא קדשי והא ליתא דא"כ איך אז הרמב"ם ז"ל בפרק ו' דערכין כר' שמעון בהיות שהוא עצמו פסק כרבנן דבכורים דין החדש להם ומשום הכי פסק דאשרה שבטלה אין מביאין ממנה בכורים כסברת רבנן באופן דדברי הר"ב תי"ט ז"ל הם תמוהים ומחוורתא כמו שכתבנו

הן אמת דכל זה איננו שוה לי דמפשט סוגיית הירושלמי עלה דמתני' בשקלים נראה בהדיא בפי' ר' עובדיה כאשר יראה הרואה שם וצ"ע

ובעמדי בענין זה ראיתי לחקור למאי דקי"ל כר' מאיר דמעשר שני ממון גבוה הוא ואינו ניתן במתנה אם הקדישו לבדק הבית מה דינו

ונראה פשוט דודאי אין ההקדש חל עליו דהא לאו ממונו הוא וכשם שאינו ניתן במתנה כך אין ההקדש חל עליו

אך אפשר לומר דהמקדיש מעשר שני לבדק הבית חייב ליתן דמיו לבדק הבית דומיא דמחרים את קדשיו דחדית לן קרא דכל חרם וכו' דחייב ליתן דמי זכות דאית ליה בגווייהו ואם נדר עולה דחייב באחריותה חייב ליתן דמיה וה"ה במקדיש מעשר שני אע"ג דממון גבוה הוא כיון דאית לבעליו זכות בגוויה לאכלו בירושלים נותן להקדש דמי מעשר שני לפי טובת הנאה דאית ליה בגוויה ואע"ג דאמרי' בפרק ח' דמנחות (דף פב ע"א) דהמתפיס מעות מעשר שני לשלמים ר"י אמר קנה ור"ה אמר לא קנה ומוקי פלוגתייהו אליבא דר"מ דאמר ממון גבוה הוא לענין הלכה קי"ל כר"א דלא קני וכמ"ש הרמב"ם בפ"ז מהלכות מעשר שני דין י"ט אפשר לומר דהיינו דוקא לענין שאין קדושת שלמים חלה על קדושת מעשר ליתן לגוף המעשר דין שלמים ממש אבל לעולם דחייב ליתן דמיו לצורך שלמים דומיא דמחרים קדשיו דאע"ג דאין קדושה חלה על גופן כדאמר עולא מתחייב בדמיהן מיהא מגזרת הכתוב

אשר עפ"י זה מינח ניחא לי מ"ש הרמב"ם ז"ל בסוף פרק ג' מהלכות מעשר שני וז"ל המקדיש מעשר שני שלו לבדק הבית הרי זה פודה אותו על מנת ליתן להקדש את שלו ולמעשר שני את שלו ע"כ. דלכאורה דבריו תמוהים דדין זה איתיה בתוספתא וע"כ דהך ברייתא ר"י היא דאמר מעשר שני ממון הדיוט הוא ומשום הכי אם הקדישו לבדק הבית שפיר חל ההקדש דממונו הוא ואם בא לפדות צריך שיתן קרן אחד להקדש להוציאו מתורת הקדש וקרן אחד להוציאו מתורת מעשר שני אם רוצה לחללו אך לדידן דקי"ל כר"מ דממון גבוה הוא אין ההקדש חל כלל דאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו והרי אפי' המתפיס לשלמים דהמעשר קרי ליה שלמים עכ"ז אין קדושת שלמים חלה עליו כ"ש במקדיש לב"ה דאין הקדש ב"ה חל על קדושת מ"ש

אמנם לפי האמור א"ש דנהי דאין קדושת בדק הבית חל על גוף המעשר ליאסר בהנאה כשאר ההקדשות מ"מ חייב ליתן להקדש קרן אחר דומיא דמחרים את קדשיו דדין מעשר שני דין הקדש יש לו

ולפי זה נראה פשוט דאם המקדיש הוא הפודה אינו חייב ליתן להקדש כי אם קרן ואינו חייב ליתן חומש כשאר ההקדשות דהבעלים מוסיפין חומש דנראה פשוט דאין חיוב חומש כי אם בדבר שחל קדושה בגוף הדבר. אך בנ"ד זה דמחרים את קדשיו דחייב ליתן את הדמים אין הבעלים חייבים להוסיף חומש דאין לך בו אלא חידושו והבו דלא להוסיף עליו וכן נראה מסתמיות דברי הרמב"ם ז"ל בפ"ו מה' ערכין בדין זה דמחרים אדם את קדשיו יעו"ש

וכן יש להביא ראיה מסוגיין דמנחות הנז' בסמוך דקא מותיב התלמודא התם לר"א דאמר דל"ק שלמים מהא דתניא המתפיס מעות מעשר שני ושלמים כשהוא פודן מוסיף עליהם ב' חומשין אחד להקדש ואחד למעשר שני ומשני הא מני ר"י ע"כ. ואם איתא דבדין מחרים את קדשיו חייב חומש אמאי לא משני תלמודא דכ"ע היא דאפי' לר"מ דאין קדושת שלמים חל על גוף מעשר שני מ"מ מתחייב הוא בדמיה לצורך שלמים כדין מחרים את קדשיו וחייב ליתן את החומש נמי

וראיתי להרדב"ז בדין זה דהמקדיש מעשר שני לבדק הבית שכתב וז"ל נראה שאם פדה אותו בעליו צריך להוסיף ב' חומשין חומש להקדש וחומש למעשר שני עכ"ל. ודבריו תמוהים דלפי האמור בכונת דברי הרמב"ם ז"ל לא שייך חומש להקדש

ועוד דאפי' אם נאמר שהבין הרב ז"ל דברי הרמב"ם ז"ל כפשטן דחל ההקדש על גוף המעשר מכל מקום למה יתחייב חומש על ההקדש הא כיון דמעשר שני ממון גבוה הוא נמצא דהבעלים דפודין אותו מההקדש כאחר דמי דדוקא לענין חלול מעשר שני עצמו אוקמיה רחמנא ברשותיה לחייבו בחומש אעפ"י שאינו שלו וכדאמרי' בפ' מרובה (דף סט ע"ב) לכל הדברים יד הבעלים ויד אחרים שוה

איברא דכפי זה יש לתמוה דבסוגיין דמנחות הנז' בסמוך איך קס"ד דתלמודא דברייתא דהמתפיס מעות מעשר שני לשלמים כשהוא פודן מוסיף עליהן ב' חומשין דדברי הכל היא אפי' כר"מ דהא לפי האמור אפי' נאמר דאפי' לר"מ המתפיס מעות מעשר