נאות יעקב חלק א נט

שני לשלמים קנה מ"מ לא מצי אתי כר"מ כיון דלר"מ לא שייך חומש שני להקדש כיון דלא חשיבי ממון בעלים ויש ליישב בדוחק

ודע דאף לפי מה שכתבו התוס' בטעם קדשי מזבח דאם הפרישן לב"ה דחייב בדמיהן דה"ט משום דכשהוממו יש שם בעלים לפדותם אתי שפיר דין זה דמ"ש האמור דלפי הנראה בכונת התוס' הנז' אחרי עמדי עוד להבין דבריהם דס"ל דאף בקדשי מזבח וקדשי ב"ה שוים הם לענין דיכולים לפדות אחרים נמי מ"מ ס"ל דאיכא הפרש ביניהם דבקדשי ב"ה יד הבעלים ואחרים שוה דאחרים נמי יכולים לפדותם אפילו בלא רשות הבעלים וכמו שנראה בהדיא בפ' האשה רבה (דף פח ע"א) דקאמר תלמודא התם עלה דאמרינן מידי דהוה לטבל והקדש דעד אחד נאמן עלה האי הקדש ה"ד אי קדושת דמים משום דבידו לפדותו אי קדושת הגוף אי דידיה משום דבידו לאתשולי עליה אלא דאמר ואנא ידענא ביה דאתשל מריה עלויה היא גופא מנ"ל ע"כ דמדלא חילק התלמוד בין דידיה לדחבריה בקדושת דמים ש"מ בהדיא דיכול לפדות בשל חבריה שלא ברשותו דבלאו הכי לא חשיב כידו דיד בעלים מערכת אבל בקדשי מזבח שהוממו אין אחרים יכולין לפדות בלתי רשות בעלים דבשלמא בקדשי ב"ה דאחר פדיונן יוצאין לחולין לגמרי אין שום פסידא לבעלים במה שיפדה אחר דמה ריוח יש לפדותו כיון דנותן שוויה ואדרבא נותן חומשו אבל בקדשי מזבח שהוממו דקי"ל דאפילו אחר פדיונן עומדין בקדושתן ופטור מן המתנות ומן הבכורה כדתנן פרק קמא דבכורות (דף יד ע"א) יעו"ש הרי יש ריוח לבעלים אם יפדו אותן יותר משיקחו בהמות חולין דנפטרין מן המתנות ומן הבכורה וכיון שכן אין אחר יכול לפדותן בלא רשות בעלים דקא מפסדי להו לבעלים דנהי דפדייתן לא כתיב בהו בעלים ואם אחר יפדה לצורך הבעלים פדיונו פדוי מ"מ אם רוצה לפדות לעצמו אין פדיונו פדוי אלא מן הראוי לומר שיהא פדיונו פדוי לבעלים דומיא דפטר חמור דאמרינן בפ"ק דבכורות (דף יא ע"א) דהפודה פטר חמור של חבירו פדיונו פדוי ופדיונו פדוי לבעלים אפילו לר"י דס"ל פטר חמור אסור בהנאה כיון דקני ליה למאי דביני ביני הרי דאע"ג דפטר חמור לא כתיב בהו בעלים כמו שכתבו התוס' ז"ל בד"ה הפודה וכו' עכ"ז טובת הנאה דמאי דביני ביני הוא לבעלים ומשום הכי פדיונו לבעלים והכא נמי דכוותה דכל הנאה הנמשכת מקדשי מזבח שהוממו ראוי הוא שיהיה לבעלים כיון דקרבן שלהם הוא ומשום הכי אין לאחר לפדות לעצמו אם לא ברשות בעלים וכיון שכן אף לפי טעם זה שפיר י"ל דהמקדיש מעשר שני מתחייב בדמיו דומיא דקדשי מזבח כיון דבמעשר שני יש שם בעלים עליהם לפדותו שאין ביד אחרים לפדותו בלא רשות בעלים וכמו שכתבו התוס' ז"ל בפרק מרובה (דף סח ע"ב) ד"ה הוא דאמר כצנועין וכו' יע"ש: