נאות יעקב חלק א נו

פדה אותן המקדיש או אשתו או יורשו ה"ז מהסוף חומש וכופין את הבעלים לפתוח ראשון ע"כ

איברא דראיתי להרמב"ם פ"ד מה' מעשר שני סוף דין י"ט שכתב וז"ל וכופין את הבעלים לפתוח ראשין וזה חומר במעשר מן ההקדש עכ"ל והדבר תימה דזה סותר למ"ש בה' ערכין דבכל מיני הקדשות אפי' שאינם שדה אחוזה כופין את הבעלים לפתוח ראשון וכבר ראיתי להרדב"ז ז"ל שעמד בזה בפרקין דמעשר שני וכתב שם דסובר הרמב"ם דלא נאמר דין זה דכופין את הבעלים כי אם בשדה אחוזה אבל בשאר הקדשות אין כופין ונתן טעם לדבר ומ"ש הרמב"ם ז"ל כאן מה שא"כ בהקדש היינו בשאר הקדשות דאין כופין

ודבריו תמוהים דבהדיא כתב הרמב"ם בפ"ה מה' ערכין דבשאר הקדשות נמי דינא הכי דנראה שראה הרב ז"ל בראש הפרק להרמב"ם ז"ל לענין שדה אחוזה ולא ראה דין זה הבא אחריו אשר מפורש יוצא ממנו דבשאר הקדשות נמי דינא הכי באופן דדברי הרמב"ם ז"ל תמוהים וצ"ת. איך שיהיה דברי התוס' במה שנתנו טעם לחלק בין קדשי מזבח לקדשי ב"ה אינם מובנים כלל דלפי האמור דא ודא אחת היא ומהתימא ממהר"י רוזאניש ז"ל בדין הנז"ל שהביא דברי התוס' ז"ל ולא הרגיש בהן כלל

והנה לפי מה שהעלינו לעיל דכל מתנה שנותן אדם לחבירו שאינו מחויב ליתנה מה שמחזיק לו טובה חשיב ט"ה של ממון לכ"ע איכא למידק דא"כ אמאי אין חרמי כהנים נתפסים לב"ה הא כל זמן שלא בא ליד הכהנים יש לבעלים בגוויהו ט"ה דמתנה שנותן לכהנים שבאותו משמר מצד טובו בלי שוב חיוב ומחזיקין לו טובה שהחרים להם דאם היה רוצה לא היה מחרים מעיקרא חשיב ממון ושפיר חל ההקדש עליהם כמו קדשי מזבח ואפשר לומר דעדיפי מקדשי מזבח דאילו מקדשי מזבח אפי' בקדשים קלים דאיכא ט"ה בבשרן ואפילו למ"ד ט"ה ממון אין הקדש חל על גופן כי אם להתחייב בדמיהן מהטעם האמור לעיל דמקדש לקדש לא אמרי' אמירתו לגבוה וכו' אבל בחרמי כהנים דהוי להדיוט שפיר אפשר לומר דחייל איסור הקדש על גופן ליאסר בהנאה אפי' לאחר שבא ליד הכהנים עד שיפדו עד שיעור ט"ה דאית בהו בגווייהו לבעלים

אשר לפי זה אין אנו יכולין לומר דהיינו טעמא דחרמי כהנים דאינם נתפסים משום דעיקר דין דהתפסה הוא מקרא דכל חרם קודש קדשים וגו' דלא מצינו לרבות מהאי קרא כי אם דוקא דחל הקדש על קדשים כקדשי מזבח וקדשי ב"ה אבל בחרמי כהנים דהוו להדיוט מנ"ל דחל ההקדש עליהם כיון שאינם שלו דהא ליתא דכיון דט"ה כי הא הויא ממון ומצי חייל ההקדש בגופן מהטעם האמור תו לא איצטריך קרא להכי דמסברא אתיא כיון דט"ה ממון שפיר חל הקדש עליהם עד כדי שיעור ט"ה שבהן ועיין במהר"י רוזאניש ז"ל בדין הנז' דכפי דבריו שם לא זכר שם דאדרבא בח"כ אף דאין כאן מצוה להחרים כל דמחרים לכהנים בלי שום חיוב חשיב ט"ה של ממון כמו שהעלינו לעיל מסוגיין דהשואל ומסוגיין דפ' אין בין המודר

והנה בעיקר דין זה דמחרים אדם את קדשיו דקתני במתני' דאם נדר נותן את דמיה יש לחקור דכפי מאי דקי"ל בעלמא דדבר הגורם לממון לאו כממון דמי דלא כר"ש דס"ל כממון דמי א"כ עכ"צ לומר דה"ט דאם נדר נותן את דמיה מטעם דחייב באחריותה כמ"ש רש"י ז"ל משום דגזרת הכתוב הוא דמחרים אדם את קדשיו אף שאינם שלו להתחייב בדמיהם עד כדי שיעור איזה שייכות שיש לבעלים בגווייהו והכתוב מסרו לחכמים שישערו להקדש כפי ראות עיניהם ומש"ה בנדר כיון דאית ליה שייכות בכולו להתחייב באחריותו דהא איכא מ"ד דדבר הגורם לממון כממון דמי אמרו חכמים דנותן דמי כולו אבל בנדבה דליכא אחריות ואין שייכות לבעלים בה כי אם עד כדי ט"ה אמרו חכמים נותן את טובתה לבד. והנה כי כן י"ל דא"כ אמאי לא חייבו חכמים בנדבה נמי שיתן את דמיה דהא ניהי דאינו חייב באחריותה מ"מ הא אית ליה לבעלים שייכות בגווה עד כדי דמיה דהא כל שלא באתה ליד גזבר הואיל ובעי מתשל עליה דהא קי"ל כשם שנשאלים לנדרי איסור כך נשאלין על נדרי הקדש בין נדרי קדשי ב"ה ובין נדרי קדשי מזבח וכמ"ש הרמב"ם ז"ל פ"ד מה' נדרים דין ז' ודין זה דאפי' קדשי מזבח איתנהו בשאלה מפורש יוצא מסוגיא דפרק ג' דשבועות (דף כד ע"ב) דפריך תלמודא התם עלה דברייתא יש אוכל אכילה אחת וחייב עליה ד' חטאות ואשם וכו' דהא משכחת לה חמש חטאות כגון שאמר שבועה שלא אוכל וכו' ומשני מילתא דאיתיה בשאלה לא קתני ופריך והרי הקדש ומשני הא אוקימנא בבכור ע"כ הרי דאפי' בקדשי מזבח הרי הוא בשאלה. והוצרכתי לכתוב זה לפי שראיתי למרן הכ"מ ז"ל שם שטרח למצוא מקור דין זה מאין מוצאו. ולע"ד מפורש יוצא מסוגיא הנז' וא"כ כיון דאיתנהו בשאלה אין לך שייכות גדול יותר מזה הואיל ובעי מתשל עליה חשיב ממוניה דלא גרע מאחריות ואדרבא עדיפא מינה היא דאילו לענין אחריות קי"ל דדבר הגורם לממון לאו כממון דמי והך סברא דהואיל ובעי מתשל חשיב ממוניה קי"ל הכי כדאמרי' בפ' אלו עוברין (דף עז ע"ב) עלה דמתני' כיצד מפרישין חלה בטומאה בי"ט ר"א אומר לא תקרא לה שם עד שתאפה ור"י אומר לא זה הוא חמץ שמוזהרין עליו ומוקי פלוגתייהו דבהואיל קמיפלגי דר"א סבר הואיל ובעי מתשל ממוניה הוא ור"י סבר לא אמרי' הואיל

ולענין הלכה קי"ל דאמרי' הואיל כר"א דס"ל דכיון דאי בעי מתשל חשיב ממוניה לעבור עליו בבל יראה וא"כ כ"ש לענין הקדש דכיון דאי בעי מתשל ראוי לנו לומר דחשיב ממוניה להתחייב בדמיהם ואף לפי מ"ש התוס' בסוגיין שם בר"ה הואיל ובעי מתשל וכו' למה שהוקשה להם מההיא דשלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של גבוה ותירצו כתי' הא' דשאני גבי הקדש דכתיב גביה לה' דאף דבידו להתשיל עלויה לא חשיב ממוניה ע"כ מ"מ לא גרע האי דאי בעי מתשל מאחריות דחשבינן ליה ממונא לענין שיתן את דמי' אף דלענין דינא בעלמא לא חשיב ממוניה

ואפשר ליישב ולומר דשאני אחריות דאע"ג דקי"ל