נאות יעקב חלק א נד

דליהוי עם קדוש קאמר ע"כ ופירשו התוס' שם והרשב"א בחי' שם דה"ק גופו לא קדיש כלל שיהא מועל בו כמקדיש בהמה טמאה דהכי ס"ל לרב דלא חייל קדושה בה למעילה כעבד מאיזה דרשה שיש לו לדמי ל"ק כלומר שיחול ההקדש על העבד לדמיו שימכר ויפלו דמיו להקדש שא"כ הי"ל לפרש כיון שיש לטעות בשחרור שהוא יותר שבח ממה שיקדיש אדם לעבדו לימכר ושיפלו דמיו להקדש עכ"ד. הרי דלפי דבריהם אף דמן הדין לא חייל קדושת ב"ה בעבד למעילה מ"מ חל עליו קדושה בגופו ממש לדמיו כל שפירש שמקדיש לדמיו דוקא אלא שבלא פירש ואמר סתם עבדי הקדש כיון דיש לטעות בשחרור שהוא יותר שכיח לא תלינן לומר שהקדישו לדמיו וא"כ ה"ה בנ"ד זה אף דלא מצי חייל קדושת ח"כ לענין שיאסרו להקריבן מ"מ חל קדושת חרמי כהנים על גופן לדמיו עד כדי דמי ט"ה דדוקא גבי עבד דאיכא למתלי בשחרור אי דעתו להקדיש לדמי הי"ל לפרש אבל הכא במקדיש קדשים קלים לח"כ סתם כיון דלא מצי חייל קדושה גמורה בהם באופן שלא יוכל להקריבם מסתמא לדמי התפיס דוקא כיון דליכא למתלי בדבר אחר ע"כ

עוד ראיתי לעמוד דנראה פשוט דהך דינא דמחרים אדם את קדשיו דאיצטריך קרא לכל חרם להכי היינו לרבנן דפליגי אר"מ וס"ל דאדם מוציא דבריו לבטלה אבל לר"מ דס"ל בעלמא אין אדם מוציא דבריו לבטלה וכמו שמתבאר פלוגתייהו פ"ק דערכין (דף ה) גבי המעריך מבן חדש דר"מ אומר נותן דמיו דאין אדם מוציא דבריו לבטלה ורבנן אמרי לא אמר כלום דאדם מוציא דבריו לבטלה וכתבו התוס שם בד"ה אדם יודע דלר"מ אפי' אינו יודע מ"מ דעתו על פי מה שתקנו חכמים הלשון יע"ש ואמרי' התם עוד א"ר המקדיש בהמת חבירו נותן דמיה לר"מ דאין אדם מוציא דבריו לבטלה ומסתמא דמיה קאמר וא"כ ה"ה במחרים את קדשיו בכל גוונא נותן את דמיהם בין בנדר בין בנדבה דמסתמא אין אדם מוציא את דבריו לבטלה ודמיהם קאמר ולר"מ לא איצטריך קרא דכל חרם וגו' להכי דמסברא אמרי' הכי וא"כ ק' אמאי איתותב ר"ה נימא דר"ה דקאמר דאינו יכול להתפיס לח"כ היינו לדידן דקי"ל דאדם מוציא דבריו לבטלה וע"כ איצטריך קרא דכל חרם וכו' אפי' להתחייב בדמים וא"כ הא מעטינהו קרא דלה' וברייתא דקתני דמתפיס לח"כ הא מני ר"מ דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה ומסתמא להתחייב קאמר ולא צריך קרא כלל וה"ה חרמי כהנים

שוב ראיתי דלא קשה מידי דהא לפי מ"ש התוס' ז"ל בסוגיין דבחרמי כהנים לא שייך אלא באומר חפץ זה חרם אבל באומר הרי עלי מנה יכול לחזור כיון דהוי להדיוט כמו שכתבנו דבריהם לעיל וא"כ אפי' לר"מ לא נפקא מינה אלא במקדיש לב"ה דהרי עלי מתחייב אבל בחרמי כהנים דבאומר הרי עלי אינו מתחייב במתפיס קדשי מזבח לחרמי כהנים צריך קרא לרבות

איברא דעדיין יש לדקדק דנימא דר"ה דקאמר הכי היינו לרבנן דאדם מוציא דבריו לבטלה דלדידהו הוצרך קרא דכל חרם אפי' במתפיס לב"ה ומש"ה שפיר מצינן למימר דקרא דלה' בא למעט חרמי כהנים אבל לר"מ דלמתפיס לקדשי ב"ה לא איצטריך קרא דמסברא מתחייב בדמים ע"ב עיקר קרא דכל חרם צ"ל דבא לרבות חרמי כהנים דאע"ג דבעלמא האומר הרי עלי לח"כ יכול לחזור הכא גזרת הכתוב הוא שיתחייב בדמים ומלת לה' לאו דוקא ודוק. עוד י"ל דלפי זה אמאי לא משני תלמודא בסוגיין דערכין למאי דפריך התלמודא ר"י ב"ב מחרים את קדשיו מנ"ל דר"י ב"ב סבר לה כר"מ דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה ולא איצטריך קרא להתחייב בדמים ואין לומר דלא ניחא ליה לתלמודא לומר הכי דהניחא לר"ה דאינו יכול להתפיס לח"כ אבל לעולא דיכול להתפיס לח"כ אכתי צריך קרא לח"כ דהא ליתא דהא לפי מאי דמשני תלמודא דסבר כר"י דמפיק ליה מקרא דתקדיש ע"כ לר"י ב"ב אינו יכול להתפיס לח"כ אפי' לעולא שהרי קרא דתקדיש סתם הקדש הוא לב"ה דלכהנים אינו נופל כי אם לשון חרם דוקא ומנ"ל לרבות ח"כ

איברא דראיתי בסוגיין דערכין (דף ה) דעלה דאמרינן המקדיש בהמת חבירו נותן דמיה לר"מ אמרי' התם א"כ אשי והוא דאמר עלי אבל אמר הרי זו לא ע"כ דהכונה לע"ד לומר דאפי' לר"מ היינו דוקא באומר בהמת חבירו עלי עולה דאע"ג דקי"ל דהאומר בהמה זו שלי עלי עילה כל שלא אמר דמי בהמה זו עלי לאו חיוב נדר עליו להתחייב באחריותה דכיון דסיים ואמר זו עלי לטרוח להביאה קאמר ואינו חייב באחריותה וכמו שמתבאר בפ"ה דערכין (דף כ ע"ב) עלה דמתני' שור זה עולה יע"ש עכ"ז היינו דוקא לרבנן או אפי' לר"מ והיינו דוקא בבהמה שלו דאין דבריו לבטלה אם נאמר דאין כוונתו להתחייב באחריותה אבל בבהמת חבירו דאין אדם מוציא דבריו לבטלה ע"כ הו"ל כאומר דמי בהמת חבירו עלי אבל אם לא אמר עלי כלל אפילו לר"מ לא אמר כלום א"כ לפי"ז נמצא דאפי' לר"מ היינו דוקא באומר בהמת חבירו עלי אבל באומר הרי זו עולה לא אמר כלום ובכן א"ש דאפי' לר"מ איצטריך קרא דכל חרם אפי' למתפיס לב"ה כאומר הר"ז הקדש לב"ה ואינו אומר עלי

הן אמת דא"כ הוא דר"א אפי' לר"מ קאמר כל דלא אמר עלי לא אמר כלום. איכא למידק מההיא דאמרי' בסוגיין דהשולח הנז' דפריך תלמודא עלה דאמר המקדיש עבדו יצא לחירות ת"ש המקדיש עבדו עושה ואוכל שלא הקדיש אלא דמיו ומשני הא מני ר"מ היא דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה ה"נ מסתברא דקתני סיפא וכן הוא שהקדיש את עצמו עושה ואוכל שלא הקדיש אלא דמיו וא"כ ר"מ היא שפיר או"א רבנן בשלמא עבדו לדמיו קאי אלא איהו לדמיו קאי ע"כ הרי דמוקי תלמודא סיפא דהמקדיש את עצמו ורישא דהמקדיש עבדו כר"מ דמתחייב בדמיהן אף דלא אמר עלי ואין לומר דמיירי באומר עבדי הקדש עלי וכן באומר גופי הקדש עלי דהא ליתא דא"כ עיקר שינויא דתלמודא דמוקי לה כר"מ הוא בהניח עוד אוקימתא אחרת דמיירי באומר עלי וכל כי הא הו"ל לתלמודא לפרש ולומר הא מני ר"מ היא והכא במאי עסקינן באומר עלי

אשר ע"כ נלע"ד דודאי לר"מ דטעמיה משום דאין