נאות יעקב חלק א נב

לאפוקי ממונא כל שאינו מביא עדים שדרכו לחשבה ממון

עוד איכא למידק דאם איתא לס' הרב א"כ איך מייתו ר"ח והר"ן והפוסקים דעמייהו ז"ל לפסוק כמ"ד ט"ה ממון לענין קדושין דאם קרש בט"ה מקודשת מכיון דרבא מסיק בסוגיין דנדרים דהוויא ממון והרואה יראה דלא ראי זה כראי זה דהא עכצ"ל לפי דעת הרב הנז' דטעמו דהכהנים אלו נהנים דקתני יטלו אחרים מטעם דט"ה ממון היינו משום דידים מוכיחות דהמדיר אחשבה לט"ה ממון ומשו"ה אסר להו דסתמא דמלתא כל כוונתו לאסור לאלו מתנותיו הוא בא וכיון דלדידיה חשיב ממונא חל הקונם עליה ואסור להם וא"כ מאי ראיה מהתם לפסוק לענין קדושין הואיל דעיקר פלוגתא דקדושין הוא אם האשה שלא דברה נמי אחשביה לממון או לא

ועוד קשה מההיא דאמרי' בפסחים עלה דמתני' כיצד מפרישין חלה בטומאה ביו"ט וכו' לימא בהא קמפלגי מ"ס ט"ה ממון ומ"ס ט"ה א"מ יע"ש. ואם איתא הא כל דליכא גילוי דעת דבעלים דדרכייהו להחשיבה ממון גמור לכ"ע לאו ממון גמור הוא וא"כ מ"ט דמ"ד התם דעובר על בל יראה ובל ימצא משום ט"ה דאית ליה בה ולזה יש ליישב כמ"ש לעיל לענין אחר דהכא לענין חמץ דוקא הוא דקאמר דבכ"ד שייכות דאית להו לבעלים עובר משום דכתיב לא ימצא מ"מ במשמע כמ"ש לעיל והרואה יראה שהוא דוחק גדול

ועוד קשה לפי סב' הרב ז"ל מסוגיין דפ' אין בין המודר (דף לו) עלה דבעא מיניה ר"י מר"ז התורם משלו על של חבירו ט"ה של מי וכו' איתביה התורם את תרומותיו ומעשרותיו וכו' ואי אמרת ט"ה דבעל הכרי הא קא מהני ליה ע"כ ואם איתא דאפילו למ"ד ט"ה ממון היינו דוקא בדאחשבה א"כ לדעת ר"ח ודעמיה דסברי דאין חילוק בין נדרים לעלמא דאי אסור בנדרים הנאה דקא מהנהו למוכר מט"ה היינו מפני דט"ה ממון הוא ע"כ מאי דפריך התלמודא הכא והא קא מהנהו היינו משום דס"ל ט"ה ממון וכיון דבעל הכרי והתורם לא גילו דעתייהו דמחשיבין ט"ה ממון אינה ממון לכ"ע ומאי פריך והא קא מהנהו באופן דמכל הני דוכתי דברי הרב ז"ל נפלאו ממני כמ"ש דאפי' למ"ד ט"ה ממון היינו כשהחשיבה לממון ואי ניתן לומר חילוק זה היינו למ"ד ט"ה א"מ דאפשר לחלק דה"ד בדלא אחשבה לממון אבל אם ידים מוכיחות דלדידיה חשיבא ממון הוי כמו ששיערנו לעיל

ועפי"ז נוכל לומר דעולא דקאמר המתפיס עולה לב"ה אין בה אלא עיכוב גזברין היינו דוקא עולה דכולה לגבוה ואין בה ט"ה גמורה אבל לשלמים ובכור דאיכא לבעלים ט"ה גמורה כאמור לעיל אם התפיסן לבדק הבית תפסי בהו קדושת בדק הבית בגופן מן התורה ונפקא מינה דאסור להקריבה מדאורייתא עד שיפדנו דכיון דהתפיסן לבדק הבית גלי דעתיה דלדידיה חשיבא ט"ה ממון ושפיר חל ההקדש עליה ונראה ודאי דלא חלה קדושה עליה לגמרי לחייב הנהנה ממנו בב' מעילות כמו שנראה מסוגיין דתמורה דהמתפיס עולה לב"ה אם הוה תפיס מן התורה הנהנה ממנו חייב ב' מעילות משום דכיון דט"ה א"מ לכל העולם אף דלגבי המתפיס דאחשבה כממון חל ההקדש ה"ד לענין לעכבו שלא יוכל להקריב נדבתו עד שיתן דמי ט"ה להקדש דהא לדידיה שוה ממון ושפיר חל ההקדש אבל לגבי אחרים לאו כל כמיניה לעשות דבר שאינו ממון שיהיה לו דין ממון לחייב לנהנה ממנו בב' מעילות

איברא דלפי האמור דאם ט"ה חשיבא ממון אם תתפיס שלמיה או בכור לב"ה אף דלא תפיס מן התורה כדי דמיה אם הוא נדר או כדי ט"ה דהקרבת דורון לקונו אם היא נדבה מ"מ תפיס מן התורה כדי שעור ט"ה דיש לו ליתן לכל כהן שירצה איכא למידק מהא דאמרינן בסוגיין דתמורה א"ר הונא קדשי מזבח שהתפיסו לחרמי כהנים לא עשה כלום מ"ט אמר קרא כל תרם קרש קדשים הוא לה' ע"כ דלפי מאי דאמרי' בסוגיא דקדושין דר"ה ס"ל ט"ה ממון היא ומה גם לפי האמור דבנ"ד דמתפיס דאחשביה לט"ה לכ"פ ממון היא עכ"צ לומר דמאי דקאמר ר"ה אם התפיסן לחרמי כהנים לא עשה כלום ודייק לה מקרא דלה' היינו בקדשי קדשים כמו עולה דליכא גבה ט"ה של ממון כאמור וכן בקדשים קלים לענין להתחייב בדמי כולן אם הם נדר או כדי ט"ה דהקרבת דורון לקונו אם הם נדבה דבכי ה"ג כיון דאי לאו קרא דחדית לן שמתחייב עד כדי שיעור זה לא מחייבינן ליה שפיר קאמר ר"ה דאי התפיסן לאח"כ לא עשה כלום כיון דמעטינהו קרא דלה' דמשמע דוקא לב"ה וטעמא רבה איכא למילתא דכיון דמן הדין בכי ה"ג ליכא אלא עיכוב גזברים להתחייב בדמיהן דבגופן לא תפיס קדושה כדאמר עולא משו"ה דוקא אם התפיס לב"ה מתחייב בדמיהם מידי דהוה לאומר הרי עלי ליתן מנה לב"ה אע"ג דאין קדושה נתפס על גופן אבל המתפיס לחרמי כהנים דאם אמר הרי עלי כו"כ דמי לחרמי כהנים יכול לחזור בו דלא משכחת לה דין חרמי כהנים כי אם במחרים חפץ זה וכמו שכתבו התוס' בסוגיין ד"ה והאמר עולא וכו' אם התפיס קדשי מזבח לא נתחייב בדמים כיון דליכא התפסה בגוף הדבר אבל אם התפיס קדשים קלים בין הם נדר בין הם נדבה דאיכא בהו לבעלים ט"ה של ממון שיש בידו ליתנן לכל כהן שירצה ע"כ צ"ל דאפי' לר"ה אם התפיסן חרמי כהני' תפסי דין ח"כ בגופן עד כדי ט"ה דאית לבעלים בהו כיון דט"ה ממון וחשיב כמחרים חפץ אחד דגופו מחרם מדאורייתא ונפקא מינה דהמתפיס בכי ה"ג אינו יכול להקריבן קודם שיתן גוף הקרבנות האלו לכהנים שבאותו משמר ויזכו בט"ה שבהם שהרי בסוגיין דערכין אמרי' דחרמי כהנים כל זמן שהם ביד בעלים הרי הם כקדשים לכל דבריהם ואין להם פדיון כי אם אחר שיתנם לכהנים דאז הוו כממון כהן לגמרי וא"כ כדי שיוכל להקריבן צריך שיתן גוף הקרבנות לכהנים ומשיזכו בט"ה שבהם פקעה קדושה שבהם ויכול ליתן לכהנים דמי ט"ה ובכן יקריבם למה שהם

והנה כי כן יש לתמוה ממאי דפריך תלמודא לר"ה מברייתא דקדשי ב"ה שהתפיסן בין לקדשי מזבח בין לחרמי כהנים לא עשה כלום וכו' ומשני כי שיירא אהדא שיירא דק"מ שהתפיסן לב"ה מה שעשה עשוי וכו' ופריך וליתנינהו גבי הנך ואם איתא אמאי לא משני