נאות יעקב חלק א נא

להתחייב כפי שיעור ט"ה שיש לו ליתנו לכל כהן שירצה בין בנדר ובין בנדבה לא איצטריך קרא דמסברא אמרי' דכל דאיכא ט"ה בבשר עצמה שפיר חייל קדושה בהם ממש לפי ט"ה דיש בהם ומאי דקתני במתני' הבכור בין תם ובין בע"מ מחרימין אותו כפי זה צ"ל דדין הבכור לאו מקרא נפקא דמסברא יש לומר הכי כיון דט"ה ממון אלא מילתא אגב אורחיה נקט מתני' דבכור נמי מחרימין אותו כדין קדשי קדשים וקדשים קלים אף דאין דינם שוים דבהכי ניחא דאם איתא דדין הבכור נמי כדין קדשים דלעולם אינן נתפסין גופן לב"ה מדאורייתא אלא דמגזרת הכתוב מתחייב בט"ה דאית בהם א"כ התינח בכור תם דדין קדשים קלים יש לו אבל בבע"מ דהוי כחולין גמורים ובפרט אם נולד במומו דלעולם לא היה לו שם קדש עליו וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ו מה' בכורות דין ג' ע"ש א"כ מנ"ל דאם הקדישו מתחייב בדמי ט"ה דאית ביה הא מקרא דכל חרם לא שייך למילף אלא בקדשים כפשטיה דקרא אבל בחולין מנ"ל הא אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו דט"ה דאית ליה לא חשיב ממון להקדישה אמנם לפי האמור א"ש דודאי דין בכור בין תם בין בע"מ ודין קדשים קלים בין נדר ל נדבה תפסי קדושה בהם מן התורה עד כדי ט"ה שיש לו ליתנו לכ"כ שירצה דלענין המתפיס לב"ה לכ"ע ט"ה ממון ולענין התפסת קדושה בט"ה שלהם לא איצטריך קרא. ועפי"ז א"ש מאי דקאמר ר' ינאי דה"מ בבשר אבל בעור תפיס משום דט"ה שיש לו בעור ליתנו לכל כהן שירצה חשיבא ממון ושפיר חייל קדושת ב"ה עליו ממש

והנה כי כן חל עלינו חובת ביאור דמ"ש הכא לענין מקדיש דאמרי' דאפי' לעולא דט"ה ממון הוא ומ"ש לגבי קדושין ס"ל לעולא דט"ה א"מ לקדש בה את האשה ונראה לע"ד לומר בהקדם מאי דאמרי' בפ"ק דקדושין (דף ת) עלה דתניא עגל זה לפדיון בני וכו' עגל זה לפדיון בני בה' סלעים בנו פדוי ופריך הך פדיון ה"ד אילימא דלא שוה וכו' ומשני לעולם דלא שוה וכגון דקביל כהן עליה כי הא דרב כהנא שקיל סודרא מבי פדיון הכא אמר ליה לדידי שוה לי ה' סלעים. וכתב הר"ן שם דה"ה למי שדרכו להתייקר באיזה חפן שנותן בו לפעמים דמים הללו דאי לא תימא הכי עגל זה בה"ס במה בנו פדוי אלא ודאי כדאמרן

ומיהו משמע דבעי' שיהא דרכו להתייקר בכיוצא לזה עד כדי דמים הללו הא לאו הכי לא מצי אמר לדידי שוה לי עכ"ל וגבי מאי דאמרי' בפ"ק דקדושין קדשה בפחות מש"פ חיישינן שמא ש"פ במדי כתב הר"ן וז"ל נראה לי האי שוה פרוטה במדי קדושי תורה הן דכיון שהיא נתרצתה בהן ושווין פרוטה באיזה מקום אלו ידעו העדים שדרך לתת פרוטה באותו דבר הו"ל כאלו אמרה לדידי שוה לי כדאמרי' גבי ה' סלעים של פדיון עכ"ל. והנה כי כן י"ל דאפי' למ"ד ט"ה א"מ היינו דוקא לענין קדושין דאם קדשה בט"ה אף דט"ה מצד עצמה איכא אינשי דחשבי להו ט"ה ממון א"כ מהראוי היה לומר דתיהוי מקודשת כיון שהמקדש קדשה בט"ה והיא גם היא ידעה בגווייהו דליכא בהו כי אם ט"ה ונתרצתה בהכי והו"ל כאילו אמרה לדידי שוה לי ממונא מ"מ אינה מקודשת כיון דליכא עדים דידעי דדרכה להתייקר בט"ה ולאחשובה לממון דאע"ג דהמקדש והמתקדשת גלו אדעתייהו דמחשבין אותו לממון כל דליכא עדים ל"מ דחשיב כמקדש בלא עדים וכמ"ש הר"ן ז"ל נמצא דכפ"ז למ"ד ט"ה א"מ לאו דאינה ממון כלל דהא ודאי איכא אינשי דחשיב גבייהו ממון ומאן דאחשביה ממון חשיב ממון גביה ומש"ה גבי מחרים קדשיו לבדק הבית כל שיש לבעלים ט"ה בגווייהו תפיס קדושה בגווייהו מן התורה עד כדי שעור ט"ה דאית בהו דהא כיון דאחשבי' לט"ה להקדישה אין אדם מוציא דבריו לבטלה ומסתמא חשיב כאומר לדידי שוה לי ממון והודאת בע"ד כק' עדים דמי ומשו"ה תל ההקדש עליה

והנה כיוצא לזה ראיתי להרב מעשה חייא ז"ל בסימן הנז' שחילק ליישב מתני' דערכין אמנם יצא לדון בדבר חדש שם וכללות דבריו הוא דפלוגתא דט"ה ממון או לא היינו דוקא היכא דאחשביה אינש כמקדש בתרומות דידע איהו ואיהי דאין לו בהם כי אם ט"ה ובט"ה ההיא מקדש ושוויה ממון כהאי גוונא דוקא יש מחלוקת אי חשיבא הנאה ושווייהו ממון איהי ואיהו או אמרינן דדוקא איהו אחשביה ממון מדהוציא מפיו אמנם איהי לא אחשביה ממון והויא לה ככ"ע דלא שוו דעתייהו עלויה דלמ"ד ט"ה ממון ומקודשת סבר דהאשה נמי מקבלה לשם קדושין אחשבה לט"ה ומ"ד מ"ה א"מ סבר דהאשה כיון דלא דברה כלום לא אחשבה ובכן נמצא דלכ"ע כל שאין הוכחה מתוך הענין דאחשבה לט"ה ממון לאו דין ממון לה וכל דאיכא הוכחה דאחשבה לממון לכ"ע ממון הוי אלו תורף דבריו ז"ל. ודבריו תמוהים בעיני טובא מכמה אנפי ומה גם במה שכתב דעיקר פלוגתא דקדושין הוא אם דעתה של האשה לאחשבה ממון אי לא דהכא כיון דקבלתו היא לשם קדושין ודאי דאחשבינהו ממון כמקדש עצמו כאילו אמרה לדידי שוה לי וכמ"ש הר"ן לענין שוה פרוטה במדי שכתבנו לעיל דבריו. ועוד דאיך אפשר לומר דטעמא דט"ה ממון הוא היינו מפני דאחשבינהו איהו ואיהי הא אפי' גילו דעתייהו דחשיב גבייהו ממון מ"מ כל דליכא עדים דדרכייהו להחשיב הך ט"ה לממון א"מ דהוי כמקדש בלא עדים וכמ"ש הר"ן לענין שוה פרוטה במדי כאמור לעיל

ועוד דאעיקרא דמלתא אי אפשר לומר דמ"ד ט"ה ממון הוא דוקא כשמוכיח מתוך הענין דאחשביה לממון דא"כ איך קאמר תלמודא בסוגיין דקדושין לימא כתנאי הגונב טבלו של חבירו ר' אומר משלם לו דמי כולו ור"י ב"ר יהודה אומר משלם לו דמי חולין שבו מאי לאו בהא קמיפלגי דמר סבר ט"ה ממון ומ"ס ט"ה אינה ממון ואם איתא לסב' הרב הא כל דליכא הוכחה אי מחשיב ט"ה ממון או לא לכ"ע אינה ממון וא"כ איך קס"ד דתלמודא לומר דפליגי אי ט"ה ממון או לא דבמאי עסקינן אי מיירי דבשעת העמדה בדין הנגזל עם הגנב תובע את ט"ה שלו שישיב לו דלדידיה שוה ליה ממונא א"כ לכ"ע הא אמרי' דבכי ה"ג דאחשבה לט"ה ממון היא לכ"ע ואם מיירי דאינו אומר הנגזל דלדידיה שוה ליה ממון א"כ לכ"ע לאו ממון הוא ועוד דאפילו אם טוענין הכי דלדידיה שוה ליה האיך מהמנינן ליה