נאות יעקב חלק א מט

כמ"ש הרמב"ם בה' מעילה יע"ש דהא ודאי ליתא דע"כ מאי דנקט דמעל לט"ה שבו היינו להרבות התשלומין ולא למעט ולפי האמור נמצא דהנאת הביקוע דזמן השאלה חשיב טפי והוי ש"פ וט"ה לא חשיב ש"פ ומן הדין חייב בכל מה שהוציא לחולין וחייב ליתן דמי הנאת ביקועו ואמאי סגי בט"ה לבד אם לא שע"כ לומר דנקט לפי ט"ה אדרבא להרבות תשלומיו דאומר ט"ה הוי טפי מהנאת בקוע וכמו שכתבו התם בסוגיין ד"ה וחברו בס"ד ימ"ש וצ"ל דמ"ש דמה שנותן או משאיל לחבירו בלא שום חיוב חשיב ממון לכ"ע. וכן יש להביא ראיה מההיא דאמרי' בנדרים (דף לז ע"א) א"ר היתה לפניו ככר של הפקר ואמר ככר זו הקדש נטלה לאוכלה מעל לפי כולה להורישה לבניו מעל לפי ט"ה שבה ע"כ ופי' התוס' והר"ן והרא"ש שם דבככר של הפקר שהיה בתוך ד' אמותיו מיירי ומשו"ה הוי הקדש דזכה ד' אמותיו להקדש ומשו"ה אם נטלה לאוכלה וכוון לזכות בכולה מעל לפי כולה כיון דהוציאה מרשות הקדש לגמרי ואם נטלה להורישה לבניו כלו' דלא כוון לזכות בה לגמרי כי אם כוון לזכות שיעור ט"ה להורישה לבניו שמעכשיו יחזיקו לו בניו טובה כיון שהוא מחזר להורישם מעל לפי ט"ה שבה דאע"ג דעדיין לא נתן לבניו ולא יצא מרשות הקדש לגמרי מ"מ כיון דכוון לזכות בט"ה הרי הוציא לחולין שיעור ט"ה דאית ליה להורישה לבניו הרי מפורש בהדיא דט"ה כי האי דאינו חייב חשיב ממון ומעל לפי ט"ה שבה ואף דבדברי הר"ן והרא"ש אינו מתבאר כ"כ בפירוש דמאי דמועל לפי ט"ה שבו היינו משום דהאב מכוון ליהנות בשיעור ט"ה שבו מ"מ ע"כ צ"ל דכוונתם הכי דאלת"ה אמאי מעל לפי ט"ה שבו קודם שנתן לבניו הא כל שידע במעילתו קודם שיחלק אותה לבניו הרי נמצא דליכא ט"ה ואין לומר דאיכא ט"ה שיחזיקו לו בניו טובה על מה שראו שהיה חושב. ומחזר להורישם דהא ליתא דאם כן מ"ק תלמודא בסוגיין דהשואל הנז' ופליגא דר' אמי וכו' דאי לא קנאו אמאי מעל ואמאי חבירו מותר לבקע בו ניהדריה ולא ליקניה ולא למעול ע"כ ואם איתא דחשיב מועל בט"ה משום שחשיב ליתן לבניו א"כ הכא נמי תיפוק ליה דה"ט דמעל לפי ט"ה אף דלא קנייה מכיון דהשואל מחזיק לו טובה כיון שראה שחשב להשאילו ולא עלה בידו

אמנם עפ"י האמור א"ש דכוונתם לומר דכיון דנטלה להורישה לבניו ומעכשיו בניו מחזיקים לו טובה נמצא דזכה האב בככר זה כדי שיעור מה ששוה ט"ה שבה ונמצא שהוציא מרשות הקדש שיעור ט"ה ומשו"ה מועל לפי ט"ה וכן נראה מדברי התוס' ז"ל בסוגיין שכתב לפי פי' הראשון דמיירי במקדישה אחר שנטלה לאוכלה וזכה בה דאם אכלה אח"כ מעל לפי כולה הואיל בידו להקדישה כולה כיון דזכה בה לגמרי אבל אם נטלה מתחלה להורישה לבניו לחלק להם או ליתנן למי שירצה ונמצא דלא זכה מתחלה אלא בט"ה אבל גוף הדבר אינו שלו כשהקדישה אח"כ אין ההקדש חל אלא על מה שיש לו בה שהוא ט"ה לבד ולכך מעל לפי ט"ה שבה עכ"ל. ומאחר דלפי' הרא' שכתב נראה דנטלה להורישה לבניו היינו שזכה בה כשיעור ט"ה לבד א"כ לפי פי' הב' שכתבו בפי' הר"ן והרא"ש ז"ל דמיירי בתוך ד' אמותיו שפיר י"ל דמעל לפי ט"ה שבה היינו דזכה לפי שיעור ט"ה שבה והוציאה מרשות הקדש אבל לעולם דאם לא היה זוכה בט"ה משום דחשב לחלק לבניו כל שלא חלק להם אינו מועל כמו שמוכח בהדיא מההיא דהשואל. וראיתי להרשב"א ז"ל בחי' שדחה דברי התוס' ז"ל שכ' דמיירי אפי' קודם שחלק לבניו מכח סוגיין דהשואל ודחק הוא שם דהכא מיירי בשנתן לבניו יע"ש

ולע"ד דברי התוס' ז"ל אפשר ליישבן כאמור. איך שיהיה נמצא דלפי דברי התוס' והר"ן ז"ל המגביה מציאה ליתן לבניו או לחבירו זכה המגביה בט"ה דחשיב ממון הואיל ורוצה ליתן בלי שום חיוב ולפ"ז צ"ל דלמ"ד בפ"ק דמציעא (דף י ע"א) המגביה מציאה לחבירו דלא קנה חבירו היינו דאם בא לחזור המגביה חוזר וזוכה לעצמו הואיל וחבירו לא זכה אבל אם הוא אינו חוזר ורוצה ליתנו לו אינו יכול אחר לזכות בו קודם שיתננו לו מטעם דהמגביה כל שלא כוון לזכות לעצמו כי אם לחבירו וחבירו ל"ק איהו נמי לא קנה שהרי דהמגביה לא זכה בגוף הדבר מ"מ לפי ט"ה שיש שחבירו מחזיק לו טובה על מה שמחזר ליתן לו מתנה זכה בו המגביה כיון דאף לפי מה שחשב לזכות לחבירו מדין זכיה היה לו שיעור שיווי טובת הנאה במציאה זאת וכיון דט"ה כזאת ממון היא לא מצי לזכות בה

אשר עפ"י זה יש לחקור על זה דאמרי' בפ"ק דמציעא (דף ח ע"א) אמ"ר ב"ח זאת אומרת המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו דאי ס"ד ל"ק חבירו תיעשה זאת כמי שמנחת ע"ג קרקע וכו' אמר רבא לעולם ל"ק חבירו והכא היינו טעמא מיגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה ע"כ. ולפי סברת רבא בהא דמעל לפי ט"ה שבו מאי דחי ליה לרמי ב"ח הא במגביה מציאה לחבירו בעלמא נמי אף דלא נתכוון לקנות כלום מ"מ הרי מכוון לזכות בט"ה שבה ומיגו דזכי לנפשיה ט"ה שבה דהוי ממון זכי נמי לחבריה גוף הממון

ומאחר שהוכחנו דלענין הקדש מתנה שנותן לחבירו או משאילו ט"ה שיש לו דמחזיק לו טובה חשיב ממון ומשו"ה מעל לפי ט"ה שבו כל שאינו מחויב ליתן א"ש מה שהקשינו דה"ט דרישא דאם נדבה נותן את טובתה משום דט"ה כזאת שמקריב דורון אעפ"י שאינו חייב חשיב ממון והקדש חייל עליה. איברא דשוב ראיתי דהך מתני' דערכין דמחרים אדם את קדשיו אינה ענין כלל לדין ט"ה ומעיקרא אין כאן קו' לא מרישא ולא מסיפא דמתני' דקתני מחרים אדם את קדשיו לט"ה דאית ליה בהו לאו למימרא שההקדש חל על גופה של עולה ועל גוף הבכור לענין שתאסר לשוחטה מדאורייתא עד שתפדה דהא ודאי אין אדם מקדיש דבר שאין בו ממש למ"ד ט"ה אינו ממון אלא הכונה הוא דגזירת הכתוב הוא דהמחרים קדשיו מתחייב בדמי שיווי ט"ה דחית ליה בהו וכמו שמבואר בהדיא בפ"ז דתמורה (דף לב) אמר עולא המתפיס עולה לבדק הבית אין בה אלא עכוב גזברים ופי' שם התוס' ז"ל דהכונה דאין בה אלא עכוב גזברים שיעכבו אותה לשוחטה עד שישומו