נאות יעקב חלק א מח

דאית ליה ובכן חשיב נוכראה גבייהו להיות זוכה בהם לאותו כהן ובודאי דלא שייך לומר בזה התופס לבע"ח במקום שחב לאחרים כיון דביד הבעלים ליתנן לכל מי שירצה אינו חב לאחרים מידי דהוה לנותן ביד הכהן שירצה אמנם עפ"י האמור דקנין ב"ד אית להו לבעלים ש"ד דלא סגי בשיזכה הוא בעצמו לאחרים דאין אדם מזכה לאחרים פ"י עצמו ממון שיש לו זכות בו דבעינן הוצאה מרשות לרשות וליכא ויש לדחות קצת ראיה זו ודוק

ועוד יש להביא ראיה דלא הוי דבר שאין בו ממש אפילו למ"ד ט"ה א"מ מההיא דתנן בערכין והוזכרה לעיל דקתני התם מחרים אדם את קדשיו בין קדשי קדשים בין קדשים קלים אם נדר נותן את דמיהם ואם נדבה נותן את טובתה וכו' הבכור בין תם בין בעל מום מחרימין אותו וכיצד פודין אותו אומדים כמה אדם רוצה ליתן בבכור זה ליתנו לבן בתו וכו' ע"כ. דלכאורה קשה דאם איתא דלמ"ד ט"ה א"מ דבר שאין בו ממש הוא ואין בו שום זכות לבעלים א"כ איך ההקדש חל עליו הא ודאי כשם שאין אדם מקנה דבר שאין בו ממש כמו כן איו אדם מקדיש דבר שאין בו ממש כמו שמתבאר בפרק שבועת שתים (דף כה ע"א) דמשני תלמודא אלא כי קתני מידי דחייל ומידי דאית בה ממשא וכו' ומדלא פריך הרי הקדש דחייל על מידי דלאו ממש' כאידך שנויי דפריך הכי ש"מ דהקדש לא חייל על דבר שאין בו ממש יע"ש ופשוט הוא אלא עכ"צ לומר כי היכי דלא תקשי מתני' למ"ד ט"ה א"מ דאף דאמר קנין כל דהו אית לבעלים בגווייהו כקנין פחות מש"פ ומשו"ה חל ההקדש הואיל ובהדיוט מסירה קונה בהם דיכול ניתנה לישראל חבריה

ודע דראיתי למהרי"ט ז"ל בחיו"ד (סי' ו) ולהרב בעל מעשה חייא ז"ל שהוקשה להם מהך מתני' למ"ד ט"ה א"מ דאיך ההקדש חל על ט"ה יע"ש דנראה דס"ל דט"ה דבר שאין בו ממש הוא ואין הקדש חל עליה. והדבר ק' שהרי הוכחנו להיפך ואפשר לומר דהרבנים הנזכרים נמי יסברו נותן דאפי' למ"ד א"מ קנין ב"ד אית להו לבעלים ובהדיוט ניתנת במתנה דלא גרע מפחות מש"פ דניתן במתנה מ"מ לענין הקדש דאין הקדש חל על פחות מש"פ וכמ"ש רש"י ז"ל בפ"ק דגטין ודף יב ע"ב) עלה דהמקדיש ידי עבדו אותו העבד לוה ואוכל ועושה ופורע ומוקי תלמודא דעושה פחות פחות מש"פ ופורע כתב רש"י וז"ל פחות מש"פ עד שלא תצטרף הפרוטה יפרענה דלא חייל הקדש אפחות מש"פ ע"כ ה"ה דאין הקדש חל על ט"ה למ"ד ט"ה א"מ דלא עדיף מפחות מש"פ. אמנם ראיתי להתוס' והרשב"א בחי' שם שחלקו על רש"י בזה וסברי דהקדש חל אפי' ע"פ מש"פ וה"ט דהתם מפני שאין דעתו של מקדיש שיחול על פחות מש"פ ע"ש ולדידהו ל"ק מידי ממתני' דערכין

איברא דיש לדקדק במתני' עוד אפי' למ"ד ט"ה ממון דהתינח במחרים בכור דסיפא דאיכא ט"ה וגם יכול ליקח זוזי מישראל חבריה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ולפיכך חל ההקדש עליה כיון דאיכא זכות ממון לבעלים אבל ברישא דקתני ואם נדבה נותן את טובתה ופירש"י דאומדין כמה אדם רוצה ליתן בשור זה להעלותו עולה אם ימצא בזול להקריב דורון לקונו אעפ"י שאינו חייב ובאותן דמים יתן קשה דלפי מה שהעלינו לעיל למ"ד ט"ה ממון ה"ט משום דיכול ליקח זוזי מחבריה הא לאו הכי מה שבידו ליתנן למי שירצה והכהן מחזיק לו טובה לא חשיבא ממון ולא חשיבא הנאה וא"כ הכא מאחר שאין למתנדב כי אם ט"ה דהקרבת דורון ואין שום דררא דממונא בגוויה דמלתא דפשיטא הוא דלא מצי ליקח זוזי מחבריה ליתנו לו שיקריבנו לשמו ולכאורה היה נראה לומר דאפשר דדוקא בט"ה דמתנות כהונה דחיובא רמיא עליה ליתנו לכהן לא חשיב ממון מפאת טובת הנאה שמחזיק לו טובה כהן המקבל אם לא משום דאיכא דררא דממונא כיון דליכא חיזוק טובא כל כך דהכהן משולחן גבוה קא זכי ומשלו נתן לו שהרי הנותן לא הוה מצי להפטר מנתינתה בשום צד לא כן במתנדב נדבה שאינו חייב בה דאותה ט"ה שיש לו בהקריב דורון לקונו בלא שום חיוב אלימא טובא וממון חשבינן ליה לכ"ע אף למ"ד ט"ה אינה ממון לגבי מתנות כהונה ונפקא מינה לענין דינא לפי"ז דהמגביה מציאה ודבר הפקר וגילה דעתו שדעתו לזכות בט"ה שבו דוקא שיהא לו רשות ליתנה במתנה לקרוביו או למי שירצה ואין כונתו לזכות בגוף המציאה כיון דט"ה כי האי אלימא דנותן לחבירו מתנה בלא שום חיוב ואיכא אחזוקי טובא טפי חשיבא ממון גמור ושפיר זוכה המגביה מציאה באופן זה עד שיעור ט"ה שבו ואם בא אחר ולקח המציאה מוציאין מידו עד כדי ט"ה שבו

ויש להביא ראיה לזה מההיא דאמרי' בפ' השואל (דף צט ע"א) עלה דאמרי' דלא תקנו משיכה בשומרין ופליגא דר' אמי דאמר ר' אמי המשאיל קורדם של הקדש מעל לפי ט"ה שבו וחברו מותר לבקע בו לכתחלה ע"כ ופי' רש"י ז"ל שם לפי ט"ה שבו אומדים בו כמה הוא רוצה להיות נחסר משלו להחזיק לו השואל טובה כזו עכ"ל. והדבר ק' דהא לכ"ע טובת הנאה לא חשיב ממון אם לא משום דיכול ליקח זוזי דמצד שמחזיק לו טובה לא חשיבא ממון וא"כ בהקדש דליכא מעילה אם לא שיהנה ש"פ מההקדש אמאי בט"ה כזאת מעל המשאיל כיון דלא חשיבא ממון

אמנם עפ"י האמור א"ש דט"ה כזאת שנותן לחבירו משאיל לו בטובה בלא שום חיוב ממון גמור הוא ואין לדחות ולומר דהכא מאי דקאמר מעל לפי ט"ה לאו היינו לומר דחייב בקרבן מעילה וחומש בשביל ס"ה שהיה לו בהשאלתו דהא ודאי ט"ה אינה עמון לחייב קרבן וחומש אלא הכונה דהכא בלי שום ט"ה הרי נתחייב במעילה מפני שהוציאו מרשות הקדש ונתני לחבירו דאע"ג דאין כונתו להוציא לחולין כי אם הנאת ביקוע של זמן ההשאלה מ"מ מחייב במעילה מפני שיעור הנאת ביקוע של ימי השאלה שהוציאו מרשות הקדש ונחית תלמודא לומר דנהי דאיכא מעילה מ"מ לענין התשלומין אינו משלם כי אם לפי ט"ה שבו ואע"ג דט"ה א"מ ליחשב בש"פ מ"מ הנאה איכא במה שמחזיק לו שובה ולפחות בממון פחות מש"פ חשיב כמש"ל. ולגבי הקדש אף דמעילה ליכא בפחות מש"פ מ"מ חייב בתשלומין