נאות יעקב חלק א מו

דבר שאינו קנין שיהיה קנין. וכבר עמדו ע"ז הר"ב ש"ך ח"מ (סי' נג) והר"ב ב"י (דנ"ט ע"א) והרב ב"י שם רצה לומר שם דהכונה דבהצטרף קנין אגב וחצר מאלמים זה את זה וחשיב קנין בט"ה ולע"ד זה אינו מובן כאמור

אמנם עפ"י האמור יתיישב שפיר והיה בהניח דודאי הרבה"ע אזיל ומודה דשכירות יש לו דין חצר גמור כמו שמפורש בהדיא בפ' הזורק לענין גט דאפי' בחצר שאול אם זרק לה גיטה מגורשת מדין חצר וכ"ש שכירות אלא דלדעתו בעינן שיהא מושכר ללוקח מקדמת דנא קודם שיביא המטלטלין שם דומיא דגט דקודם זריקת הגט היה מושאל החצר לה אבל אם בא להשכיר החצר ושיקנה המטלטלין כאחד בהא הוא דאמר הרב דלא קני מדין חצר אלא מדין אגב דאיהו ס"ל דמדין חצר אי אפשר שיקנה בבת אחת דבהדי דקונה החצר לא מצי לקנות המטלטלין אלא בגמר הקנין של החצר דאיך יקנה המטלטלין בלא גמר קנין החצר כיון דעיקר קנייתם הוא ע"י שיהא חצרו וכיון שכן אין לומר דליקני מדין חצר אחר גמר קנין חצר דס"ל להרב דאפי' אם היה מושכר מקודם והביא הפירו' שם ולא אמר באותה שעה דליקני ל"ק אע"ג דבתר הכי אומר דליקניה ליה רשותו דאיהו ס"ל כסברת הרמב"ם בפ"ז מה' שכי' דחצר המושכר ברשות הבעלים קאי לקנות בו בחצרו שאינו מושכר וא"כ נמצא דבהניח המטלטלין שם שלא ע"ד קנין עדיין ברשות המוכר קיימי וסתם קנין בעינן הוצאה מרשות לרשות ולפיכך אפי' אמר ליה בתר הכי דלקני לא קני דמה הוצאה מרשות לרשות איכא דברשות של מוכר הוו קיימי והשתא נמי ברשותו של מוכר קיימי. וע"כ צ"ל להר"ב העיטור דאפי' במקנה השכירות והמטלטלין כא' כיון דבבת א' א"א כדי שיהא שם הוצאה מרשות לרשות גם אחר גמר הקנין של חצר ל"ק דליכא הוצאה מרשות לרשות. אמנם כל זה דוקא בבא להקנות מטלטלין שלו שהם ממון גמור לו דבעינן הוצאה מרשות לרשות וליכא ומשום הכי מוקים ההיא דשוכר את מקומם מדין אגב ואיננו מדין חצר ואע"ג דקי"ל דדין אגב לא בעינן צבורין בתוכו וא"כ צריך ליתן טעם למה נקט מתני' שוכר את מקומם ול"ק שוכר מקום אחר כיון דמדין אגב הוא י"ל דהיינו טעמא דנקט הכי להנצל דכיון דצבורין בתוכו לא בעינן דלימא אגב בפירוש דסתמא דמיל' מדין אגב הקנה לו כיון שהם בתוך הקרקע וכמו שסברא זו סברוה כמה מהפוסקים כמו שמפורש בח"מ (סי' רב) וא"כ לעולם כל שבא להקנות ממון גמור א"א בלא אגב אבל במקנה מתנות כהונה דאפי' נאמר דקנין ב"ד אית לבעלים אינו אלא עד כדי שיעור ט"ה שבהם ועד כדי שיעור זה מצאה הקפידה דלא ליקני מדין חצר הואיל ובא הנותן להוציא שיעור ט"ה מרשותו והוא המקנה אותה וכיון דליכא הוצאה מרשות לרשות לא קני מדין חצר אמנם קני ט"ה מדין אגב אבל לענין קנין גוף המתנות לגמרי כדי שיהא מתנה גמורה באופן שיוכל להורישו לב"ב ישראל כיון דמעיקרא קא זכי שפיר קונה מדין חצר אפי' בשכירות כיון דכבר מקדמת דנא רחמנא הוציאם מרשותו והפקירם לכל הכהנים והשתא קונה מהפקירא וא"כ נמצא כפי זה דאפי' לדעת בה"ע ז"ל שפיר יכול להקנות ישראל לישראל ט"ה באגב או בקנין כאמור הואיל וקנין ב"ד אית לבעלים בגווייהו ולא חשיב דבר שאין בו ממש

איברא דראיתי להר"ב המפ' ז"ל בח"מ (סי' רעג ס"ו) שכתב וז"ל אין היורשים יורשים דברים שאין בהם ממש או ט"ה בעלמא שאינה ממון עכ"ל דנראה דט"ה דבר שאין בו ממש הוא ולפ"ז אינה ניתנת במתנה נמי וכן כתב בד"מ בשם הר"ם מפדווא והביאו הסמ"ע דכמו שאינו יכול להוריש ט"ה כך אינה יכול ליתנה לאחרים ע"כ. ודבריהם תמוהים שהרי הוכחנו לעיל דלכ"ע אפי' למ"ד ט"ה אינה ממון קנין אית להו לבעלים כקנין פחות מש"פ ולפיכך חשבינן לה דעת אחרת מקנה ונקנית באגב לכהן והא ודאי דאין לחלק ולומר דמה שנראה מהפוסקים דט"ה נקנית באגב או בקנין סודר לא כתבו כן אלא כשמקנה גוף המתנות לכהן דאית ליה זכיה בגוף המתנות דאע"ג דבעלמא ט"ה אינה ממון מ"מ הכא שמקנה לו גוף המתנות לא הוי דבר שאין בו ממש שהרי בגוף המטלטלין יש בו ממש אבל להקנותם לישראל חבירו כיון דאין לו זכיה בגוף כי אם לט"ה בלחוד אפשר לומר דהוי דבר שאין בו ממש ולא מתפס בקנין ואפי' כי מטו המתנות לידו כיון דאין לו שייכות וזכיה בגופייהו וכמו שכן ראיתי להר"ב מחנה אפרים בה' ט"ה שעלה בדעתו לחלק בהכי וכן הר"ב בני יעקב למאי דהוקשה לו דמאחר דט"ה א"מ לדעת הרמב"ם איך פסק דנקנה באגב תירץ בחילוק זה דכיון דגוף המתנות הוו דבר שיש בו ממש ש"ד יע"ש. ולעד"נ דאחר המחילה חילוק זה אינו מובן כלל דהא ודאי אם נאמר דלמ"ד ט"ה א"מ אין לבעלים אפי' קנין ב"ד א"כ מה יושיענו מה שהכהן אית ליה זכיה בגוף המתנות וגוף המתנות דבר שיש בו ממש דהא תינח כי מטו גוף המתנות ליד כהן דשפיר זוכה בהם הואיל ורחמנא הפקירם לכהנים לכל הקודם לזכות אבל כי לא מטו לידיה מאין הרגלים להקנותם לו בקנין אגב או סודר כיון דקנינים אלו אינם באים אלא להוציא הדבר מרשות הבעלים אבל ט"ה דחשיב כהפקר איך בקנין יכול להקנות מאחר דאינם שלו אטו מי שישי לו דבר הפקר בביתו יכול להקנותם לאחרים שיזכו בה מההפקר בקנין אגב או קנין חליפין ועוד דעכ"צ לומר דקנין ב"ד אית לבעלים בגווייהו בפחות מש"פ דלר"פ חשיב דעת אחרת מקנה ואילולי שב"ד קנין אית לבעלים לא חשיב דעת אחרת מקנה וכיון דקנין ב"ד אית לבעלים אתי שפיר מאי דפסק הרמב"ם דנקנה באגב ולא דוקא לכהן אלא אפילו לישראל חבריה כמ"ש דכל דחשיב בפחות משוה פרוטה לא הוי דבר שאין בו ממש

וראיתי להר"ב ש"ך ז"ל שכתב ע"ד מהר"ם מפדווא שאינה ניתנה במתנה דהיינו דוקא אם היא ת"ו אחרים דאינו יכול להוציאם מידם וליתנה לאחרים אבל אם היא תחת ידו יכול ליתנם לאחרים לחלקן למי שירצה עכ"ל. נראה דס"ל כמ"ש דאפי' אם ט"ה א"מ עכ"ז ניתנה במתנה דקנין ב"ד אית להו לבעלים והרב מחנה אפרים ז"ל העלה והסכים בסברא זאת יע"ש והביא ראיה לדברי הש"ך ז"ל דע"כ ט"ה לא חשיב דבר שאין