נאות יעקב חלק א מה

וא"מ לא כן בכהן הלוקח מכהן דמוציאין מידו כיון דלגבי הכהן ממון גמור הוא שאילו לא בא אחר ונטלו בודאי היה זוכה בו לעצמו והו"ל כדין מזיק דמדינא דגרמי חייב היכא דברי הזיקא ואיכא כמה מהפוסקים דס"ל דדינא דגרמי הוי מדאורייתא ומש"ה שפיר יוצא ידי נתינה אפי' מן התורה ואפשר דר"פ נמי מודה בזה אלא דנייד מהך שינויא מטעם דבעינן נתינה הראויה להורישה לב"ב ישראל כאמור

נמצא דבר הלמד מסוגיין דכל אפיין שוין דאפי' למ"ד ט"ה א"מ קנין ב"ד כקנין פחות מש"פ ש לבעלים ולפיכך נקנית באגב וחשיב דעת אחרת מקנה ולענין הלכה הרמב"ם בפ"ב דמ"ש פסק דמתנות כהונה נקנית באגב וכן לדעת הרי"ף ודעמיה דס"ל דלא כר' פ דלענין חצר דלא שאני לן בין מציאה למתנה וע"כ דס"ל דט"ה נקנית באגב וכן לדעת הפוסקים כר"פ דשאני דעת אחרת מקנה לענין חצר אפילו נאמר דס"ל דט"ה אינה נקנית באגב מ"מ כ"ע מודו דקנין ב"ד אית לבעלים כאמור דהא חשבינן ליה דעת אחרת מקנה

איברא דראיתי להמרדכי פ"ק דמציעא עלה דמתני' מציאת בנו ובתו הקטנים וכו' שהביא תשובה למהר"ם ברמז רמ"א ששאלוהו על מי שיש לו מעשר כספים אם יכול לתתו לבניו של ראובן הסמוכים על שולחן אביהם אעפ"י שאביהם עשיר והשיב דאפי' למ"ד דבדעת אחרת מקנה יש יד לבן בלא אביו מ"מ כיון דבמעשר עני של כספים אין לבעלים כי אם ט"ה וקי"ל ט"ה א"מ לא חשיב דעת אחרת מקנה והוקשה לו שם מהך דר"פ דמתנות כהונה חשיבי דעת אחרת מקנה ותירץ שאני התם דהיה מקנה להם חצרו כמו כן אבל היכא דלא מקנה להם משלו אלא מתנות כהונה ליכא לפלוגי בין מציאה לדעת אחרת מקנה כיון דט"ה א"מ עכ"ד. נראה מדבריו דס"ל דלמ"ד דט"ה א"מ אין לבעלים אפי' קנין ב"ד ומש"ה לא חשיב דעת אחרת מקנה בהם אלא שמה שרצה לחלק בין נ"ד להא דר"פ דבריו אין מובנים כלל דמאי אהני לן מה שמקנה החצר כמו כן דמה שאנו דנין הוא על קנין המתנות דליזכו מדין חצר וכיון דבקנין המתנות ליכא דעת אחרת מקנה מה יושיענו הקנאת החצר דאיכא דעת אחרת גביה

ולעיקר הדין היוצא מדבריו דס"ל דלמ"ד ט"ה א"מ אפי' קנין ב"ד ליכא לבעלים אפשר לדחות ולומר דלעולם דאיכא קנין ב"ד ועכ"ז לא חשיב דעת אחרת מקנה כיון דאין בהם זכות לבעלים אלא כדי שעור ט"ה שבהם אבל גוף המעשה משעת הפרשה אינו ממונו אלא הפקר לעניים כמ"ש לעיל וא"כ בהקנאת ט"ה שבהם לא חשיב דעת אחרת אלא עד כדי שיעור ט"ה. אבל גוף הממון זוכה הבן מן ההפקר ואין דעת אחרת מקנה אותו וצריך לומר דס"ל למהר"ם כדעת הריטב"א דלמ"ד ט"ה ממון קודם נתינה הויא ממון בעלים לגמרי ולפי' אלו היה קי"ל דט"ה ממון שפיר חשיב דעת אחרת מקנה הואיל ואיכא קנין בגוף הממון נמי אך כיון דקי"ל ט"ה א"מ דאפי' לדעת הריטב"א למ"ד א"מ משעת הפרשה הרי הוא הפקר לעניים. נמצא דליכא דעת אחרת כי אם עד כדי שיעור ט"ה

ומאחר שהוכחנו דלכ"ע אפי' למ"ד ט"ה א"מ קנין ב"ד אית לבעלים בפחות מש"פ נפקא מינה לענין דינא דלא חשיבא ט"ה דבר שאין בו ממש וניתנת במתנה מישראל לישראל כדי ליתנן למי שירצה ול"מ אם הקנה אותם לו בהגבהה אלא אפי' באגב או בקנין סודר קנה דדוקא גבי מתנות כהונה דנתינה כתיבה בהו לא מהני דקנין סודר דרך מו"מ הוא אבל בנותנן לישראל אחר דמעיקר' מה שאסור ליקח זוזי מישראל חבריה ליתנן לב"ב כהן אינו אלא מפני מראית העין ומדרבנן וכמו שהעלינו לעיל שכך המסקנא בירושלמי בקנין סודר דאינו אלא דנראה כמקח וממכר ודאי דלא גזרו וש"ד. וכיוצא לזה כתב הש"ך בח"מ (סי' ד) דלמ"ד ט"ה נקנית באגב ה"ה דנקנית בחליפין דדוקא מתנות כהונה לא מהני קנין סודר משום דנתינה כתיבה בהו אבל שאר ט"ה נקנית בקנין סודר יע"ש. ונראה דאפי' לסברת בעל העיטור שכתב במאמר ב' קנין דט"ה מסתברא דאינה נקנית באגב דהא ר' אבא לא קבלה ור"פ לא ס"ל הכי יע"ש היינו דוקא להקנותה לכהן ולצאת ידי נתינה בהקנאה זו דאיהו סבר דמאי דקאמר רבא שפיר עבד דלא קבלה לאו היינו טעמא כמ"ש רש"י משום דליכא שום קנין לבעלים אפי' ב"ד להקנותה באגב דהא ליתא דקנין ב"ד לכ"ע איכא אלא ה"ט משום דכל דלא מטי ליד כהן לא נפיק ידי נתינה הואיל מצד הקנין לא קנה אלא עד שיעור ט"ה דאית ביה אבל לא גוף המתנות ובעינן נתינה הראויה להורישה לב"ב ישראל כאמור לעיל שמטעם זה נייד ר"פ ושני שנויי אחרינא אבל לעולם כיון דחשבינן ליה דעת אחרת מקנה ב"ד קנין איכא ואם רוצה להקנותה לישראל חבריה ליתנן ע"י כיון דזכות ט"ה הוא דמקנה לו שפיר נקנית באגב או בקנין סודר

אשר עפי"ז מינח ניחא לי מ"ש הבה"ע עצמו באו' שכירות וז"ל גרסי' בהשותפין מעשה בר"ג וזקנים שהיו הולכים בספינה ואמר עשור שאני עתיד למוד נתון ליהושע ומקומו מושכר לו וכו' ש"מ מכי שכרו כחצרו הוא וקניא ליה באגב דבלא אגב ל"ק וכן ההיא דבהמה דשוכר את מקומה מסתברא דוקא באגב דבלא אגב ל"ק מדאמרי' בפ"ק דקדושין מ"ש עשור שאני עתיד למוד נתון ליהושע וכו' ואם איתא תיפוק ליה משום שכירות אלא לאו ש"מ בלא אגב ל"ק עכ"ד, ודבריו תמוהים טובא מכמה אנפי דהא כפי זה נמצא דתופס הרב שם לעיקר דמדין אגב הקנה להם וא"כ עכצ"ל דט"ה מקני באגב וזה היפך ממ"ש כאן דט"ה לא מקנה באגב. ואם נאמר דס"ל להרבה"ע דאפי' לר"פ דשני דעת אחרת מקנה שאני היינו מדין אגב נמי דמעיקרא ס"ד דתלמודא לומר דמדין אגב בלחוד הקנה להם ואתא ר"פ למימר דט"ה אינה נקנית באגב בלבד כי אם בהצטרף אליו קנין חצר דבהיות ב' הקנינים אגב וחצר יחד מאלמים זה את זה דאע"ג דחצר דשכירות לבדו אינו ראוי לקנין ואגב לבדו אינו ראוי לקנין מ"מ בהצטרף ב' יחד נעשה הקנין אלים ונקנית ט"ה בהם הא אין הדעת סובלתו דאטו בשביל הרבות קנינים עושה