נאות יעקב חלק א מב

מרב חסדא מבע"ה העובר ממקום למקום וכו' אלא ודאי אפילו בדבר שאין בו ט"ה לבעלים אינו מחויב ליתן אלא למי שהוא רוצה אלא שאם בא ולקחו אין מוציאין מידו וממילא במידי דאית ביה ט"ה לבעלים אפי' לקחו מוציאין מידו וכ"כ התוס' ז"ל ולמ"ד ט"ה ממון ודאי הכי הוא ומתנות יש בהם ט"ה דנתינה כתיבה בהו עכ"ל

ולעד"נ דכונת דבריו הוא לומר דאפילו למ"ד ט"ה א"מ מ"מ מוציאין מיד הכהן במידי דיש בו ט"ה לבעלים משום דקנסינן ליה לכהן להוציא אף שמן הדין אינו חייב כיון דט"ה א"מ דומיא דגנב ישראל דקנסינן ליה וחייב להחזיר כאמור ואין לומר דהר"ן קאי לשיטתיה דס"ל דקי"ל דט"ה ממון דהא ליתא דא"כ אמאי איצטריך להביא ראיה לוה מהא דפריך לרב מחסרא הא כגון דא מלתא דפשיט' הוא דלמ"ד ט"ה ממון דמוציאין מידו דמה גרע ממון זה משאר ממון ואי כונתו להביא ראיה דלא נימא דאפי' ט"ה ממון אין מחייבין אותו להחזיר כל המתנות כי אם דמי ט"ה שבהם כיון שאין לבעלים כי אם דמי ט"ה שבהם הא ליתא דאם נחית להא אין באן שום ראיה לומר דמוציאין אותן לגמרי דנהי דמהא דר"א ש"מ דאפי' במידי דאין לבעלים ט"ה נותנן לכל מי שירצה מ"מ מנין לומר דבמידי דיש בו ט"ה דמוציאין לגמרי הא אפשר לומר הכי דבמידי דיש בו ט"ה חייב להחזיר דמי ט"ה ובמידי דאין בו טובת הנאה אינו חייב להחזיר כלום אפי' דמי ט"ה

אשר על כן נראה ודאי דדעת הר"ן ז"ל לומר דבמידי דיש בו ט"ה מוציאין מיד הכהן כל מה שלקח אפי' למ"ד ט"ה א"מ משום קנסא וכן נראה' מפשט דבריו שכתב בס"ד ולמ"ד ט"ה ממון ודאי הכי הוא כלומר דהא ודאי מאי דטרחנא לומר הכי היינו אפי' למ"ד ט"ה א"מ דבהכי איכא השגה לס' הרמב"ם ז"ל דפסק אינו מחזיר ללוי אפי' לסברתו דס"ל דט"ה א"מ אך למ"ד ממון הא ודאי מלתא דפשיטא היא דמוציאין מידו ועוד דעכ"צ לומר הכי דדבריו אמורים אפי' למ"ד מ"ה א"מ דאי למ"ד ט"ה ממון דוקא א"כ צריכין אנו לומר דרב חסדא דקא פריך ליה תלמודא מההיא דבע"ה העובר ממקום למקום ולא אשכח שנויא לרב חסדא כי אם מדת חסידות שנו כאן אלמא ס"ל לר"ח דט"ה ממון דאי ס"ל ט"ה א"מ מאי קושיא הא למ"ד ט"ה א"מ ע"כ צריך ליתן להבא ראשון במידי דלית ביה ט"ה דאי לאו הכי מה הפרש יש בין מידי דלית ט"ה למידי דאית ביה ט"ה כיון דבשניהם אין מוציאין מידו ואילו בעלמא נראה דס"ל לרב חסדא ט"ה א"מ וכ"מ מההיא דאמרי' בפ' חלק (דף קיב ע"ב) עלה דתניא גבי עיר הנידחת היו בה תרומות ירקבו א"ר חסדא ל"ש אלא תרומה ביד כהן אבל תרומה ביד ישראל תנתן לכהן שבעיר אחרת עכ"ל. ואי ס"ל לר"ח ט"ה ממון אפילו תרומה ביד ישראל ירקב בשביל ט"ה דאית לבעלים בה וכיון דממון היא ושללה קרינן בה אלא דס"ל לר"ח דט"ה א"מ ומש"ה לא קרינן בה ושללה הואיל עדיין לא בא ליד כהן באופן דנראה ודאי דכונת הר"ן כמ"ש, והוצרכתי לכתוב זה לפי שראיתי לרש"ל ז"ל בפ' הזרוע (סי' ח') שכתב דמ"ש הר"ן דבמידי דיש בו ט"ה דמוציאין מידו היינו דלשיטתיה אזיל דס"ל דט"ה ממון אבל לדידן דקי"ל דט"ה א"מ אין מוציאין מידו עכ"ד. ולע"ד אחר המחילה אין כן דעת הר"ן אלא דאפי' למ"ד אינו ממון מוציאין מידו משום קנסא דקנסינן לו כדקנסינן לגנב ישראל כאמור

והנה בעיקר דברי הר"ן ז"ל במ"ש דמלתא דפשיטת הוא ודאי דלמ"ד דט"ה ממון דמוציאין מידו בלי שום ראיה י"ל שהרי הר"ן ז"ל בסוגיין דנדרים (דפ"ה) גבי מאי דקס"ד ש"ס לומר דפלוגתא דרבי ור"י בר יהודה בגונב טבלו של חבירו דה"ט דרבי משום דט"ה ממון כתב דלפי מאי דקאמר רבי משלם דמי כולו היינו דבתרומות ומעשרות נותן לפי ט"ה שלו ולא דמי תרומות ומעשרות ממש יע"ש. וא"כ איך כתב כאן דכהן שלקח מלוי מתנות חן הדין מוציאין מידו כל המתנות למ"ד ט"ה ממון הא אינו חייב להחזיר מן הדין אלא ט"ה שבהם

ועוד יש לתמוה בדברי הר"ן במ"ש דאפי' במידי דאין בו ע"ה כגון לקט שכחה ופאה אינו מחויב ליתן אלא למי שירצה מההיא דאמרי' בפ"ק דגיטין (דף יא ע"ב) דפריך תלמודא עלה דאמר רב חסדא התופס לבע"ח במקום שחב לאחרים באנו למחלוקת ר"א ורבנן דתנן מי שליקט את הפאה ואמר זו לפלוני עני ר"א אומר זכה לו וחכמים אומרים יתנהו לעני ראשון ודאי תלמודא דילמא לא היא ע"כ לא קאמר ר"א התם אלא מיגו דאי בעי מפקר נכסי וכו' וע"כ ל"ק רבנן התם אלא דכתיב לא תלקט לעני אבל הכא לא ע"כ, ואי איתא לס' הר"ן היכי ס"ד למדמי פלוגתא דר"א ורבנן לתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים הא אפשר לומר דה"ט דר"א דזכה לו משום דאינו מחויב בעל הפאה ליתן אלא למי שירצה ומש"ה בין שזכה בע"ה עצמו או אחר ברשות בע"ה לעני פלוני זכו לו דהא לא חשיב חב לאחרים כיון דאינם יכולין ליקח שלא מדעת בעלים והבעלים רצונם ליתן לזה ורבנן דאמרי דלא זכה לו היינו משום דכתיב לא תלקט לעני שבא להזהיר שלא יזכה בע"ה בו או בשולחו לעני דנהי דהרשות בידו ליתן למי שירצה מ"מ הוא דוקא יכול ליתן ביד העני שירצה אבל לזכות לו שלא בפניו אינו רשאי. ואפשר לומר בדוחק דכיון דבמידי דאין בו ט"ה אם לקח שלא מדעת הבעלים אין מוציאין מידו שפיר חשיב הזוכה לעני פלוני חב לאחרים הואיל והיה אפשר דהיה תוקפן עני אחר ושוב לא היו מוציאין מידו

הן אמת דלפי ס' רש"ל דס"ל דלא אמרה הר"ן דמוציאין מידו כי אם למ"ד ט"ה ממון אבל למ"ד ט"ה א"מ אין מוציאין מידו עפ"י הנחה זאת דכל דאין מוציאין מיד הזוכה חשיב חב לאחרים. איכא למידק מההיא דאמרי' בפ' כל הגט (דף ל) עלה דמתני' דהמלוה מעות את הכהן ופריך תלמודא ואע"ג דלא אתו לידיה ומשני א"ר במכירי כהונה שנו כאן ושמואל אמר במזכה להם ע"י אחרים עולא אמר הא מני ר"י היא וכו' ופריך אמאי לא קאמרי רב ועולא כשמואל דאוקי לה במזכה ע"י אחרים ומשני במזכה לא קתני ע"כ ואם איתא דבמידי דאם לקח שלא בפניו דאין מוציאין מידו חשיב הזוכה חב לאחרים מאחר דקי"ל דהתופס במקום שחה לאחרים