נאות יעקב חלק א מא

מהו וז"ל והק' רשב"ם מאי קא מיבעיא ליה מתני' היא המודר הנאה מחבירו ואין לו מה יאכל וכו' וי"ל דהתם במדירו מהנאתו וכיון שכן אם נתן לו מתנה בשעת מתנה הרי הוא נהנה ממנו אבל הכא דאמר ככרי עליך אפשר לומר דשרי דבשעה שנהנה מן הככר אינו של מדיר עכ"ד

הרי מבואר מדבריו שכל שמדירו מהנהתו ונתן לו מתנה אף דבשעה שנהנה גופו מאותה מתנה לא איכפת לן הואיל באותה שעה משלו נהנה עכ"ז אסור משום הנאת מתנה וא"כ ה"ה הכא דאם ט"ה ממון הרי בשעה שתורם כיון שמן הדין זוכה בעל הכרי בט"ה הנאה מאליו הרי מהנה אותו בשעה שמזכה לו בט"ה דידהו ומשום שעת זכיה אסור דמה שמניח אח"כ ביד התורם שהוא יהנה מט"ה דידהו הו"ל כחוזר ונותנו לו אבל אי ס"ל לר"י דט"ה אינו ממון הא בשעת זכיה אינו מזכה לו שום ממון כדי שנחשוב הנאה בשעה שזיכה לו וליכא הנאה אלא לבסוף כשיהנה מט"ה דידהו ומתני' אפשר דאיירי דלא שבקינן ליה למודר שיהנה מט"ה דידהו וכיון דהוכחנו דר"י ודאי ס"ל דט"ה ממון א"כ אין ראיה כלל למ"ד ט"ה א"מ לומר דחייב להחזיר לצי"ש. אמנם לע"ד יש ראיה מהא דרבי יוחנן דאמר טובת הנאה של התורם כאמור הואיל דאיהו ס"ל דט"ה א"מ. ועוד דהרמב"ם דפסק דט"ה א"מ כתב לענין הלכה בפ' י"ב מה' תרומות כר"י דט"ה של התורם אלמא נפקא מינה לענין דינא הואיל וחייב להחזיר לצאת ידי שמים

ועוד יש להביא ראיה מההיא, דתנן בפ"י דדמאי ישראל שקבל שדה מכהן ולוי המעשרות לבעלים ואמר עלה בתוספתא בפ"ו ישראל שקבל שדה מכהן תרומה לכהן מעשר ראשון ומעשר ב' חולקין ביניהם קבל מלוי מעשר א' ללוי תרומה ומעשר ב' חולקין ביניהם עכ"ד. ופסק הרמב"ם פ"י מה' מעשר דין י"ז והשתא למ"ד ט"ה אינה ממון למאי נפקא מינה אמאי אשמעוינן ברייתא דתרומה או מעשר א' חולקים ביניהם כיון דעיקר טובת הנאה אינה ממון ואם לקח אחד מהם כולם אינו חייב להחזיר חלק חבירו אפילו לצי"ש אלא ודאי דלצי"ש מיהא חייב ליקח זוזי

אמנם לעד"נ דיש לדחות כל זה דאפשר לומר דנפקא מינה לענין דינא דהא בפרק כל הגט גבי מתני' דהמלוה מעות את הכהן וכו' פריך תלמודא והא לא אתו לידיה ומשני א"ר במכירי כהונה שנו כאן ופרש"י דה"ט דמכירי כהונה דכיון דתרומות ומעשרות יש ט"ה לבעלים משא"כ כיון דמקבל הוא מכירו דבע"ה שאר כהנים אסחו דעתייהו מיניה וחשיב כאלו זכה זה המקבל ודין זה פסק הרמב"ם בפ"ז מה' מעשר דין ו' וא"כ נפקא מינה לידע ט"ה של מי הגע עצמך שהיה לזה מכירי כהונה ואמר להם ליתן האי ט"ה שלו שפיר זכו אעפ"י שלא משכו הואיל ושאר הכהנים אסחו דעתייהו מיניה ואי ט"ה מחבריה לא זכו אותם מכירי כהונה כל שלא בא לידם הואיל ושאר כהנים לא אסחו דעתייהו מכיון דלפ"ד ש"ה של חבריה

ועוד י"ל בגמ' דאם אמר ישראל הילך סלע זה ותן לב"ב כהן וכגון דהיה בדעת הבעלים ליתן לו אלא שהיה מסופק דבכי האי גוונא ש"ד אפילו למ"ד ט"ה אינה ממון נאמר דאותו סלע נמי שט"ה שלו ראוי שיהיה. כיון דט"ה שלו. דהא וודאי אפי' למ"ד ט"ה אינה ממון מ"מ קנין כל דהוא אית להו לבעלים בגווייהו כיון דהרשות בידו ליתנם לכל כהן שירצה ואם יזדמן לו שיהיה בדעתו ליתן לא' מב' כהנים וב"ב אחד מהם וי הישראל זוזי לו כדי שיגמור ליתן לו דכגון דא נהי דלא חשבינן ליה ממון גמור כיון דליכא דררא דממונא דספק יבוא הוא דכגון דא מלתא דלא שכיחא הוא שיזדמן שהוא ירצה ליתן לא' מב' כהנים באופן הנז' ויבא הישראל ויתן לו זוזי מ"מ קנין כ"ד אית להו לבעלים בגוויהו לפחות כדין פחות משו"פ הואיל ואפשר יבא לידי דררא דממונא וכדבעינן למימר קמן בס"ד וא"כ כשנזדמן דלקח זוזי באופן זה לפ"ד ראוי שיהיה לבעל' ט"ה ואפילו אם כבר עבר ולקחן ישראל מפקינן מיניה דכל שאנו רואים ממון בעין הנמשך מצד ט"ה של זה בחזקת בעל ט"ה הוא וכן כתב רש"י ז"ל בהא דהתורם משלו על של חבירו דנפקא מינה ממי יהיה ממון הנותן בשביל ט"ה יע"ש

ודע דנראה ודאי דאפי' למ"ד ט"ה א"מ וכהן שלקח של"מ בעלים אינו חייב להחזיר כלל היינו דוקא כהן דשייך בגווייהו ומשלו הוא נותן ומשולחן גבוה קא זכי אבל ישראל שלקח של"מ בעלים ליתנם לכל כהן שירצה אף דמדאורייתא אינו חייב להחזיר אפי' לצי"ש מ"מ מדרבנן מוציאין ממנו משום קנסא וכמו שמתבאר בסוגיין דהא"מ דמוקי תלמודא דרבי ור' יוסי בר הודה בגונב טבלו של חבירו דכ"ע ט"ה א"מ וה"ט דרבי דמשלם לו דמי טבלו משום קנסא יע"ש. וכן פסק הרמב"ם בפ"ב מה' גניבה דין ה' גנב תרומה מבעליה הישראלים שהפרישוה אינו משלם תשלומי כפל וכו' וע"ה א"מ עכ"ל. הרי בהדיא דאינו משלם תשלומי כפל מכלל דקרן משלם משום קנסא וכן נ"ל דס"ל להרמב"ם דדוקא בישראל הגונב תרומה דלא שייך בגווה קנסינן ליה מדרבנן ומוציאין ממנו אבל בכהן הגונב כיון דשייך בגווה לא קנסינן ליה ואין מוציאין מידו

הן אמת דנראה דהך סברא דס"ל להרמב"ם ז"ל דבכהן לא קנסינן לאו כ"ע מודו בה ואיכא מ"ד דאפילו בכהן כל מלתא דאית בה טובת הנאה לבעלים אפי' אי טובת הנאה אינה ממון קנסינן ליה לכהן ומוציאין אותה מידו. וכן נראה מדברי הר"ן ז"ל בפ' הזרוע גבי מאי דאמרינן בש"ס דרב מספקא ליה לענין מתנות לוים אם אקרו עם או לא שכתב וז"ל הלכתא כוותיה דרב דמספקא ליה לויים אי מקרי עם ולא שקלינן מינייהו מתנות וכו' ומשמע לי דכיון דמספקא הוא אפי' נטל הכהן יחזיר ללוי דהא מסקי' בפ"ק דב"מ דתקפו כהן מוציאין אותו מידו ולפיכך לא נתחוור לי מ"ש הרמב"ם שאם נטל הכהן מלוי אין מוציאין מידו ואמאי מ"ש מספק בכורות ועוד דבמתנות נתינה כתיבה ויש בהם ט"ה לבעלים ומשמע דכל דיש ט"ה לבעלים בא כהן ונטל מוציאין אותו מידו דהא ודאי אפי' מידי דלית ביה ט"ה לבעלים כלקט שכחה ופאה כדאיתא בגמ' אם בא עני ושאל ממנו אם רצה אינו נותן לו דאי אמרת דכל שאין בו טובת הנאה נותן ע"כ למי שתובע ראשון א פרכינן