נאות יעקב חלק א מ

פי' זה דא"כ הו"ל לומר לא' מב' כהנים אלו וא' מהם ב"ב כהן כל' הירושלמי. ועוד דא"כ איך כתב אח"כ דד קא הבעלים לא ישאלו בפיהם תיפוק ליה דאפי' לא ישאלו בפיהם כל שלא היה מסופק בדעתו ליתנו לב"ב אסור

ואפשר לומר דפי' דברי הרמב"ם ז"ל דמ"ש כשרוצים ליתן לא' מב' כהנים אלו וכו'. הכונה על הכהנים הנז' שהם ב"ב ובן אחותו דאם דעת הבעלים ליתן לא' מהם אלא שהוא מסופק למי מב' יתן לב"ב או לב"א ואמר תן לב"ב או לב"א שפ"ד הואיל ואף הוא היה בדעתו ליתן לו אבל אם לא היה בדעת הבעלים אפי' בספק ליתן לב"ב אינו יכול ליקח זוזי ליתן לו ומה שלא כתב הרמב"ם דבר והיפוכו היינו משום דידיעת ההפכים אחת היא ואע"ג דלפי מ"ש בסוף דבריו דאסור לבעלים למשאל בפיהם איכא למידק איפכא כאמור. י"ל דס"ל להר"מ ז"ל דאיסור זה דכל שאין דעתו על ב"ב מעיקרא דאסור ליקח זוזי אינו אלא מדרבנן ומשום מראית העין ומאי דנקט בסוף דבריו דאם שואלים בפיהם דוקא אסור היינו מדאורייתא וכן נראה מדברי הירושלמי בסוגיין דלפי המסקנא שם נראה דאפי' לר"י ישראל מישראל דאסור ליקח זוזי היינו מפני מראית העין מדרבנן דאמרי' התם עוד בעון קמיה ר' זעירא כהן לישראל אסור ר"י ב"ח לא אגיבון ר' חזקיה בשם ר' אחא אגין אמר להון על דעתיה דר"י ב"ת כהן לישראל למה הוא אסור מפני מראית העון אף ר"י אית ליה ישראל לישראל אסור מפני מראית העין. ולעד"נ ה"פ דמעיקרא ס"ד לומר דר"י מדאורייתא אסור ליקח זוזי דהכי נראה ממאי דהוצרך תלמודא לומר דקרא דאיש את קדשיו לו יהיה לר"י מאי עביד ליה דעביד ליה ליתנם לכל כהן שירצה. אמנם לפי סברת ר' חזקיה דאמר דהשיב ר' זעירא לרבנן ששאלו לו מה יאמר ר"י ב"ח דמתיר ליקח זוזי מהברייתא דקתני דמכהן אסור והשיב להם דשאני כהן דאיכא משום מראית העין ולפי זה דאיכא משום מראית העין איכא למימר דר"י נמי דקרא דאיש את קדשיו לו יהיה דפשטיה הוא כמו שמפרש ליה ר"י ב"ח דהיינו שיהיה לו להנאתו ליקח זוזי מחבריה דמדאורייתא ש"ד אלא דמדרבנן אסור מפני מראית העין אפי' ישראל בישראל ואפשר דהכי הוי המסקנא ואע"ג דבתר הכי פריך התלמודא שם מתני' פליגא על ר"י המקדש בתרומות וכו' לפי הדברים הניתנים למעלה א"ש דנהי דלר"י מאי דליכא דררא דממינא א"א מדרבנן מ"מ הפקר ב"ד הפקר והרי רבנן הפקיעי ט"ה של ממון דהויא לבעלים בגויייהו כיון דאינו יכול ליקח זוזי וא"כ אמאי מקודשת כמ"ש לעיל

והנה כי כן נמצא דדעת הרמב"ם לפסוק כהירושלמי דאפי' מישראל אסור ליקח זוזי אם לא היה בדעתו ליתן לא' מב' כהנים וא' מהם ב"ב או ב"א. אבר עפי"ז יש לדקדק עמ"ש הרמב"ם פ"ג מה' ערכין דין ד' וכייד פודין איתו אומדין כמה אדם רוצה ליתן לו בבכור זה כדי שיהיה לו ותהיה רשות בידו ליתנו לכל כהן שירצה לקרובו או לריעו וכל הנותן אותו שיעור יקח הבכור ויתנהו לכל כהן שירצה ע"כ, דלפי מ"ש כאן בה' תרומות איך סתם דבריו לענין מחרים בכור האומדים כמה אדם רוצה ליתן וכו' ולא ביאר דאמדינן שיעור מה שאדם רוצה ליתן כדי שיעור כדי שיגמור בדעתו ליתן לב"ב אם היה מסופק ליתן לו דבאומד זה מתמעט שיעור האומד דאינו דומה נותן זוזי כדי שיתן למי שלא היה בדעתו כלל עליו ליתן לו למי שנותן זוזי שיתן למי שכבר דעת הבעלים עליו ליתן לו אלא שלא היה מבורר לו ויש ליישב

והנה בפ"ק דתמורה (דף ב') אמרי' ומייתי' לה בכמה דוכתין אמר ר' אבהו אר"י התורם משלו על של חבירו ט"ה שלו ע"כ. ואיכא למידק דלפי מה דאמרי' בירושלמי דר"י ס"ל ט"ה אינה ממון הא למ"ד א"מ אם לקח הכהן שלא ברשות הבעלים אין מוציאין מידו כיון דאינו ממון וכמ"ש הרמב"ם בה' תרומות בפ' הנז' וא"כ ה"ה אם ישראל חבריה לקחן שלא ברשות בעלים ליתנם למי שירצה דאין מוציאין מידו דכיון דא"מ לא עדיף מפחות מש"פ דאינה יוצאה בדיינים וא"כ למאי נפקא מינה אתא לאשמועינן ר"י דט"ה של התורם הא אפי' אי ט"ה של בעל הפירות אין מוציאין אותו מידו של תורם לפי הדין כיון דט"ה א"מ

ודע דראיתי להר"ב מחנה, אפרים בה' טובת הנאה שכתב דלמ"ד ט"ה אינה ממון נהי דאם לקחן כהן שלא ברשות בעלים אין מוציאין מידו אפי' לצאת ידי שמים מ"מ אם לקחן ישראל שלא בפני בעלים חייב להחזירן מיהא בידי שמים כיון שהתורה זכתה לבעלים ואיש את קדשיו לו יהיה ולפ"ז א"ש דאתא לאשמועינן ר"י דט"ה של תורה ואינו חייב להחזיר אפי' לצאת ידי שמים. והרב הנז' הביא ראיה לזה שם מההוא דאמרי' בפ' אין בין המודר (דף לו ע"ב) בעי מיניה ר' ירמיה מר' זירא התורם משלו על של חבירו ט"ה של מי וכו' ואם איתא דאינו חייב להחזיר לצי"ש מאי קמיבעיא ליה הא כיון דט"ה א"מ מאי נ"מ ט"ה של מי וכתב שם דדוחק לומר דאתיא הך סוגיא כמ"ד ט"ה ממון עכ"ד. ודבריו תמוהים בעיני דהא ר"י דקא מיבעיא ליה הכי ע"כ ס"ל ט"ה ממון דהא למאי דקא"ל ר' זירא דהויא דבעל הכרי ליתיביה ר"י ממתני' דהמודר הנאה מחבירו תורם את תרומותיו ואי אמרת ט"ה דבעל הכרי הא קא מהני בט"ה דידהי ע"כ. והדבר קשה דמאי חיישי' נימא דמתני' אתא לאשמועינן דיכול לתרום לו את תרומותיו ואף מהני ליה דלא קא חסר מידי מכריו אבל לעולם דאם ירצה המורם ליהנות מט"ה דידהו לא שבקינן לו הואיל מהנהו בכך אלא יתרום התורם והתורם בעצמו יתנם לכל כהן שירצה וכן בירושלמי בפיר' עלה דמתני' פריך שם למ"ד ט"ה של בעל הכרי ממתני' דתורם את תרומותיו ומשני פתר לה כשלא היה למוכר ט"ה מהן יע"ש ובשלמא אי ס"ל לר"י ט"ה ממון א"ש דכיון דמן הדין בשעה שתורם התורם זוכה בעל הכרי בט"ה דידהו אעפ"י שלא יהנה בהם שהרי נהנה במה שזיכה לו דהא ודאי המודר הנאה מחבירו ונתן לו מתנה אעפ"י שלא נהנה ממנה אסור הואיל ובשעת מתנה נהנה ממנו במה שקבל ממנו מתנה וכן נראה מדברי הר"ן ז"ל (דל"ד ע"ב) עלה דקא מיבעיא לן ככרי עליך וותנו לה במתנה