נאות יעקב חלק א לט

למפרע שלכ"ד וכדאמרי' במתני' ר"פ האומר דהמחדש מעכשיו ולאחר ל' יום בת ישראל לכהן לא תאכל בתרומה דלמא יחזור בו. בת כהן לישראל לא תאכל דלמא לא יחזיר ומ"ש הרמב"ם גבי מעילה דאם קנה מישראל דלא מעל ה"ט דס"ל להרמב"ם ז"ל דאע"ג דלא עקרו חכמים קנין מעות לגמרי דכל שלא חזרו אין הקנין נפקע מ"מ ענין מעילה שאני דכי היכי דליחייב במעילה בשינוי רשות בעינן שיוציא מרשות ההקדש לרשות חולין לגמרי באופן דבהדיוט קנין כיוצא לזה אינו יכול לחזור בו דבעינן דומיא דמעילה דכתיב בע"ז וימעלו מעל בה' דהתם הוי שינוי' רשות לגמרי שהניחו עבודת ה' ומעלו והלכו לעביד ע"ז דעיקר מעילה בשינוי רשות בלא הנאה ממעילה דכתיב בע"ז ילפי' לה כדאמרינן במעילה (דף יח ע"א) יע"ש וכל שהוציא מרשות הקדש בכי האי גוונא לפי מה שתקנו חכמים יכולים לחזור לאו שינוי רשות גמור הוא וליכא מעילה בכה"ג

איך שיהיה נמצא דרש"י ז"ל אזיל ומודה בס' זאת שכתב הריטכ"א שהפקר ב"ד הפקר אלא דמיירי כשלא חזרו בהם לבסוף אבל נראה לי דהריטב"א ז"ל לא ניחא ליה לומר בדעת רש"י ז"ל דמיירי בדלא חזרו בהם לבסוף דכל כי הא הו"ל לפרש. ועוד דאמאי כתב דנפקא מינה לענין איסורא אי טעמא דידיה משום דלא חזרו בהם והקנין עומד במקומו הא נפקא מינה אפילו ענין ממונא כגון אם קנה המוכר באותם מעות קרקע דלר"י כל שלא חזרו בהם לבסוף קנה המוכר ומדכתב בגמ' לענין איסורא ש"מ דמשום דלא העמידו דבריהם על איסור תורה נגע בה והנה כי כן נמצא דלדעת רש"י אמרי' דלא העמידו דבריהם על דין תורה ולדעת הרמב"ם והריטב"א לענין מעילה ס"ל דכיון דהפקר ב"ד הפקר העמידו דבריהם אפי' במקום איסור תורה. וכן נראה מדברי התוס' בפ"ב דע"ז (דף סג ע"א) ד"ה והא מחסרא משיכה יע"ש וא"כ לפי דבריהם הדרן למאי דאתן עלה דנהי דמה שאסור ליקח זוזי במתנות אינו אלא מדרבנן מ"מ כיון דמדרבנן הם אין כאן ט"ה של ממון הפקר ב"ד הפקר והפקירו זכות ממין שיש לבעלים במתנות אלו דאין כאן ט"ה של ממון ואפילו במקום איסורא העמידו דבריהם רבנן

וראיתי לרש"י ותוס' ז"ל גבי מתני' דערכין הנז' שכתבו וז"ל ולא מצי למימר לבן בנו או לבן אחיו דכיון דחזיא ליה הוי המסייע בבית הגרנות ודבריהם תמוהים בעיני דמאחר דהם סוברים שבדקדוק נקט מתני' בן בתו ולא בן בנו אלמא ס"ל דלענין מקדיש תלוי אם הבעלים יכולים ליקח זוזי וא"כ איך לא הרגישו דאפילו ישראל מישראל אינו יכול ליקח זוזי ליתן לבן בתו דהא ודאי איסור ישראל מכהן אינו אלא מדרבנן דכיון דחזיא ליה נראה כמסייע בבית הגרנות ואינו מסייע ממש וא"כ מישראל נמי מדרבנן אסור ליקח זוזי ומש' דאומדים על בן בתו ואינם אומדים על בן בנו

איברא דראיתי להרמב"ם פרק י"ב מהלכות תרומות דין כ' שכתב וז"ל ורשאי ישראל לומר לישראל אחר הילך סלע זה ותן תרומה או בכור או שאר מתנות לפלוני כהן בן בתי או בן אחותי עכ"ל. ודבריו תמוהים דאיך כתב דאפי' כבכור ומתנות יכול לקבל זוזי ובהדיא מתבאר מסוגיא דבכורות דמדרבנן אסור כי היכי דלא לטעי למנהג בהו מנהג חולין כאמור לעיל. ולעד"נ לומר דהרמב"ם ז"ל דחה הא דאמרי' בבכורות דבמתנות גזרו שלא ליקח זוזי מקמי מתני' דערכין דנראה בהדיא דאפי' בבכור יכול ליקח זוזי וכמי כן יש ללמוד כן שהרי למ"ד ט"ה ממון מוקי מתני' דהמקדש במתנות משום ט"ה. והדבר קשה דהא ליכא ט"ה מדרבנן דכיון דליכא דררא דממונא דאינו יכול ליקח זוזי אלא עכ"צ לומר דליתא לההיא סוגיא דבכורות וזהו דעת רש"י והתוס' שם שכתבו דנקט מתני' בן בתו בדקדוק

איד שיהיה נמצינו למדין דפלוגתא דט"ה אי הויא ממון או לא מפורש יוצא מהירושלמי הנז' דתלוי אם יכול ליקח זוזי או לא דלמ"ד אינה ממון היינו משום דאינו יכול ליקח זוזי אפי' מישראל חבריה ובירושלמי שם בסוגיין דהאומר הק' לר"י דס"ל דאינו יכול ליקח זוזי מהברייתא דבכורות דמצי ישראל ליקח זוזי כדי ליתן לב"ב כהן ותי' פתר לה ברצה ליתנו לב' וא' מהם בן בתו והוא אומר הילך סלע זה ותן כולו לבן בתי כהן ע"כ

וראיתי להרמב"ם בפי"ב מה' תרומות דין כ"א שכתב וז"ל בד"א כשהיו הבעלים רוצים ליתן אותם לא' מב' כהנים אלו או לא' מב' לוים אלו בחנם ואמר לו חבירו הילך ותן לזה אבל הבעלים שאמרו לכהן או ללוי הילך חלק זה בטובת הנאה הרי זה אסור עכ"ל. ולכאורה נראה מדבריו דס"ל דאינו אסור אלא שהבעלים הם בעצמם לא ישאלו בפיהם ט"ה אבל כל דהבעלים אינם שואלים בפיהם אלא שישראל חבריה אומר לו ליתן לב"ב כהן בכל גוונא מותר. והדבר קשה דמאחר דאיהו פסק דט"ה אינה ממון א"כ עכ"צ לומר דאינו יכול ליקח זוזי כי אם דוקא כשהיה רוצה ליתן לב' כהנים וא' מהם בן בתו ומקבל זוזי ליתן כולו לב"ב כהן כמו שאמרו בירושלמי

הן אמת דצריך להבין בתחלת דבריו שכתב במד"א כשהיו הבעלים רוצים ליתן לא' מב' כהנים אלו וכי' דלכאורה דברים אלו משוללי הבנה הם דאי ס"ל כמ"ש בסוף דבריו שאין צד איסור אלא כשהבעלים שואלים בפיהם מאי האי דכתב שהיה רוצה ליתן לא' מב' כהנים אלו הכי הו"ל למכתב כשהיו הבעלים רוצים ליתן אותן לכהן זה בחנם ואמר ליתן לזה ואם הכונה להרמב"ם ז"ל לרמוז תי' הירושלמי ולא גריס בירושלמי והוא אימר תן כילו לב"ב כהן אלא גריס הכי ותן לב"ב כהן לבד ולפ"ז ס"ל דפי' דברי הירושלמי הוא כן לב' כהנים כלומר שסילק דעתו מליתנה לאחרים כי אם לב' כהנים אלו דבן בתו אחד מהם אלא שעדיין לא גמר בלבו למי מב' יתן ובא זה ואמר הילך ותן לב"ב כהן דבכה"ג מותר כל שהיה דעתו ליתנו לו בחנם אלא שהיה מסופק דליכא איסור אלא כשגמר בדעתו ליתן לאחר או אפי' שעדיין לא נתן אל לבו למי יתן ומחמת זוזי ניתן לזה אבל כל שהיה בדעתו ליתן לא' מב' הואיל ונתינת המעות לא באי אלא כדי שיגמור בדעתו ליתן לזה ש"ד הנה מלבד דדברי הרמב"ם ז"ל אינם סובלים