נאות יעקב חלק א לז

שקלא וטריא בדין טובת הנאה למהרי"ט אלגאזי סימן ד

טובת הנאה אי חשיב ממון לקדש בו את האשה וכיוצא איפלגו בה בס"פ האיש מקדש (דף נח) עלה דמתני' דהמקדש בתרומות ובמעשרות ובמתנות דמקודשת ואפי' ישראל דעולא סבר דט"ה א"מ ומתני' איירי בישראל שנפלו טבלים מבית אבי אמו כהן דמתנות שלא הורמו כמו שהורמו דמיין ורב הונא סבר דט"ה ממון דטעמא דמתני' משום דט"ה ממון כפשטא דמתני'. ולענין הלכה נחלקו בו הראשונים הר"ח והרא"ש והר"ן ז"ל ס"ל דהויא ממון והוכיחו כן מסוגיין דפ' בתר דנדרים (דף פה) דמשני רבא התם דמתני' ה"ט דיטלו כהנים בע"כ דכיון דתרומה לא חזיא אלא לכהנים מכי אסריה עלייהו שויא עפרא בעלמא ופי' שם כל המפרשים דס"ל לרבא טובת הנאה ממון אבל הרמב"ם ז"ל ודעמיה פסקו דט"ה אינו ממון כמבואר בדבריו בפ"ו מה' אישות ובפי"ב מה' תרומות ובכמה דוכתין

והנה לכאורה נראה דעיקר פלוגתייהו אי טובת הנאה ממון או לא הוא דמ"ד דטובת הנאה ממון היינו טעמא דכיון דהתורה נתנה רשות וכח לבעלים ליתנן לכל כהן שירצה ואין הכהן רשאי ליטלם שלא מדעת הבעלים שפיר חשיב ממון גמור דאע"ג דאין ביד הבעלים ליקח שום ממון כי אם ע"י דבור אחרים דמצי ישראל חבריה לומר לו הילך סלע זה ותן המתנות לבן בתי הכהן דהבעלים עצמם אינם יכולים למיהדר אזוזי לומר תן לי זוזי ואתן המתנות לך או לב"ב כהן כמו שמבואר בדברי הרמב"ם ז"ל בפ' י"ב מה' תרומות ונמצא דאין כאן דררא דממונא כיון דאין ביד הבעלים להמציא שום הנאת ממון בעבורם מ"מ חשיב ממון דמה שהכהן המקבל אותם מחזיק לו טובה חשיב ממון ומ"ד ט"ה א"מ היינו טעמא דס"ל דמה שמחזיק לו טובה לא חשיב ממון אי לא דאיכא דררא דממונא באופן שיוכל להמציא ממון בעבורם וכיון דלא מצי לא חשיב ממון

שוב ראיתי בירושלמי בסוגיין דהאיש מקדש עלה דמתני' ר' יוסי ב"ח אומר נותן אדם מעשרותיו בטובת הנאה ור' יוחנן אמר אין אדם נותן מעשרותיו בט"ה מ"ט דר"י ב"ח ואיש את קדשיו לו יהיו מה עבד לה ר' יוחנן יתנם לכל כהן שירצה ע"כ. ונראה דעיקר פלוגתייהו אי ט"ה ממון או לא דר"י ב"ח סבר ט"ה ממון ור' יוחנן סבר ט"ה א"מ ונקטי פלוגתייהו באופן זה הואיל בהא תלוי אי הויא ממון או לא דר"י ב"ח סבר אדם נותן את מעשרותיו בט"ה כלומר דמצי ליקח זוזי מישראל חבריה כדי ליתנם לב"ב כהן ובכן ממון גמור חשיב ור"י סבר דלא מצי ליקח זוזי ובכן לא חשיב ממון הואיל וליכא דררא דממונא לבעלים בגווייהו כלל וכמו שנתבאר מהמשך סוגית הירושלמי שם דודאי דעיקר פלוגתייהו תלוי אי ט"ה ממון או לא וכ"כ הר"ב שדה יהושע ז"ל שם ופשוט הוא וא"כ נוכל לומר דפלוגתייהו דעולא ורב הונא דתלמוד דידן נמי תלוי בהכי דעולא סבר דלא מצי ישראל ליקח זוזי ליתנם לכהן פ' וכיון דליכא דררא דממונא לא חשיב ממון ור"ה סבר דיכול ליקח זוזי ומש"ה חשיב ממון ונמצא כפי זה דלעולם לכ"ע אין סברא לומר שיחשוב ממון מפני ט"ה שיש לו ליתנן לכל כהן שירצה והכהן מחזיק לו טובה אם לא דאיכא דררא דממונא דמצי ליקח זוזי מחבריה ליתנם לב"ב כהן

אשר עפי"ז יש לתמוה דלדעת ר"ח והר"ן ודעמיה דפסקו דט"ה ממון מטעם דרבא מסיק הכי בסוגיין דנדרים כאמור דלפי שיטתם ה"ט דסיפא דכהנים ולוים אלו נהנים לי יטלו אחרים משום דט"ה ממון שהרי בבכורות (דף כז ע"א) מתבאר שם בהדיא דדוקא בתרומה דקדושת הגוף הוא יכול ליקח זוזי מחבריה ליתנם לב"ב כהן דכיון דלא מתחלה לא אתי למטעי ביה אבל מתנות כהונה כגון הזרוע והלחיים וכו' ובכור לא מצי ליקח זוזי דכיון דקדושת דמים נינהו אתי למטעי בהון דכבר מיתחל קדושתייהו חד זוזי ואתי למנהג בהון מנהג חולין ע"כ יע"ש וא"כ מאחר דט"ה לא חשיבא ממון כי אם משום דאיכא דררא דממונא דמצי ליקח זוזי התינח דיטלו אחרים ולא הם בתרומות ומעשרות דוקא אבל בזרוע ולחיים וכו' ובכור דאסור לבעלים ליקח זוזי מישראל חבריה אמאי לא יטלו כהנים המודרים נמי כיון דבטובת הנאה דידהו ליכא שום דררא דממונא ולכ"ע לית בה דין ממון

ועוד יש לתמוה על זה דא"כ למ"ד ט"ה ממון מהטעם הנז' האיך מצי למימר דמתני' דהמקדש בתרומות ומעשרות ובמתנות דמקודשת ה"ט משום דט"ה ממון דהתינח בתרומות ובמעשרות דמצי ישראל ליקח זוזי ליתנן לב"ב כהן אבל במתנות דהוו זרוע ולחיים וכו' ובכור דלא מצי ליקח זוזי כאמור איך מתוקמא מתני' מטעם דט"ה ממון הא נהי דמן התורה שפיר הוי ממון הואיל ומצי ליקח זוזי מ"מ כיון דמדרבנן גזרו במתנות ליקח כי היכי דלא ליטעי בהון למנהג בהון מנהג חולין הרי אין כאן דררא דממונא לקדש בו

וכיוצא לזה איכא למידק מההיא דתנן בערכין (דף כח ע"ב) מחרים אדם את קדשיו בין קדשי קדשים בין קדשים קלים אם נדר נותן את דמיהם ואם נדבה נותן את טובתה וכו' הבכור בין תם בין בע"מ מחרימין אותו וכיצד פודין אותו אומדים כמה אדם רוצה ליתן בבכור זה ליתן לב"ב כהן ע"כ והדבר קשה דכיון דמדרבנן גזרו במתנות ובבכור שלא ליקח זוזי הרי אין להבעלים בבכור שום דררא דממונא וא"כ אם הקדישו אין כח בידו להקדיש אלא כל זכות שבא לידו ואין כח יד הההקדש יותר על הבעלים ואמאי פודין אותו בשיעור זה. ולכאורה היה נראה ליישב לכל זה דכיון דמה שאינו