נאות יעקב חלק א לו

בידינו דקי"ל כר"י בעודה תחתיו ואף הרמב"ם ז"ל הכי ס"ל דלא חיישי' לפרעון כמ"ש ואף למחילה לא חיישי' ואין צורך להאריך ולדידי ראיה זו אלימתא היא

כתב כת"ר ה"י על מ"ש לזכות לאלמנה אף בלא קיום כמ"ש הרדב"ז ז"ל מר קרי חדא והרי חדא הטעם דמשום חינא שכתב הרב שם וכו' עד וכל מאי דאפשר למיחש חיישי' עכ"ל. קושטא דמלתא דלע"ד לכאורה נראה דאין דעת הרדב"ז כמ"ש כת"ר ה"י דאין להקל כי אם בהוסדם יחד כל הני טעמייהו ולטעמיה דמר אמאי לא השיג עלי כי אם מטעם חינא לבד דלא שייך בנ"ד כפי שיטתיה ולא השיג דתרי טעמי בתראי שכתב הרב דדלמא לא תבא לידי גבוי וגם אם יגרשנה יכיר בזיופה דהוי ס"ס לא שייכי בנ"ד דהא מאן לימא לן שזייפה את השטר קודם מיתת בעלה דלמא זייפה אחר מיתת בעלה ושוב ליכא ס"ס אלא מאי אית ליה למימר שהרי בדין הכתובה שכתב הרב תקשי לן הכי דלא שייכי הני תרי טעמי דדלמא זייפה אחר מיתת בעלה ועכ"צ לומר דהני תרי טעמי לא שייכי כי אם כשראינו הכתובה מיד אחר מיתת בעלה דשוב ליכא לספוקי כי אם לזיופא דמחיים דבעל ומדסתם הר' וכתב להקל בכל הכתובות אף שלא ראינו שטר הכתובה מיד אחר מיתה בעלה מוכרח דס"ל דאף דלא שייכי הני תרי טעמי בתנאי סגי בטעמים הראשונים וא"כ אף אנו נאמר דטעם חינא נמי לאו בדוקא ובחד או בתרי מינייהו סגי ועוד דאפשר לומר דבנ"ד נמי שייך טעם חינא אף שתוספת זה אינו כדין ככתובה שהרי טעם זה דמשום חינא איננו תלוי דוקא בדבר שהוא תנאי ב"ד ודינו ככתובה אלא תקנה הוא שעשו לאשה משום חינא בכל דבר הנוגע באשה עם בעלה כדי שימצאו חן למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. ויש להביא ראיה לזה ממ"ש הרב בס' אסיפת זקנים ז"ל בר"פ אעפ"י בשם הר"י ן' מיגש ז"ל עלה דאמרי' בתלמודן תנאי כתובה ככתובה וכו' נפקא מינה לשבועה וכו' וז"ל לשבועה כשם שאינה נפרעת העיקר מן היתומים אלא בשבועה כך אינה גובה התוספת ואם תשאל מאי אריא אלמנה וכו' ויש להשיב כתובת אשה איצטריכא להו סד"א משום חינא תשקול בלא שבועה קמ"ל וכו' הלכך איצטריכא ליה השתא למודעי דכי היכי דעיקר הכתובה לא גביה לה אלא בשבועה ולא מפסדינן להו משום חינא עכ"ל. הרי דכתב הרב דאיצטריך לאשמועינן שבועה גבי תוספת ולומר דדינו ככתובה דאם אין דינו ככתובה לא דמי לחוב דעלמא דלגבי אשה שאני דהוי אמינא טעם חינא אף במונח שלא היה דין התוס' כדין הכתובה ועוד דאף אם נאמר דלא א"ך טעם חינא בנ"ד ואף אם נאמר דלא נהיגנן עכשיו לגבות הלא קיום כמ"ש כת"ר שפיר שייך בנ"ד לומר דמהניא ראיית השטר אחר מיתת בעלה בלא קיום שהרי כ' הרדב"ז שם ומהר"י קולון בשורש י"ט דלכ"ע מגבינן עיקר כתובה בלא קיום אפי' למ"ד במקום שכותבין נאמן לומר פרעתי דהיינו דוקא כשאין שטר כתובה יוצא מת"י דרגלים לדבר שנתפרעה אבל כל ששטר כתובה יוצא מת"י הרי אין כאן ריעותא והדרן לכללין דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום אמור מפתה דבנ"ד כיון דאיכא עדים דהודה הבעל על תוספת זה וכיון דאפוטרופסים דיתמי ויתמי אזלי ומודו דמעולם לא נתפרעה מהם ולא מחלה להם וליכא למיחש כי אם לפרעון הבעל או שמא מחלה לו כיון שראו השטר אחר מיתת בעלה ושוב ליכא ריעותא דאין השטר יוצא מת"י הדרן לכללין דחזקה אין אדם פורע גו זמניה ואף אם נאמר דחזקה זו גבי אשה שוין הם עם חוב דעלמא אף דאינה עומדת לפרעון ודאי שוב לא חיישינן דלמא נתפרעה מבעלה וקרע השטר וזה השטר מזויף הוא שהרי אית לן חזקה דאין אדם פורע דחשיבה כתנאי ב"ד שאינו יכול לטעון ולומר פרעתי וליכא למימר דנהי דליכא למיחש לפרעון אבל ניחוש למחילה דכבר כתבנו דטענת מחילה גרועה היא ומה גם במקום דליכא ריעותא ודאי שהרי השטר יוצא מת"י ואף דליכא קיום לית לן בה שהרי אפי' מלוה ע"פ כתב מהרי"ט ז"ל דאינו יכול לטעון מחלה לי כי אם במיגו דפרעתי ובנ"ד דאינו יכול לטעון פרעתי אף טענת מחילה אינה טענה

את זה ראיתי לפי קוצר השגתי להפך בזכות האלמנה להלכה, ולא למעשה להיות כי עדיין צריך להתיישב בדבר לענין מעשה. ואל שרי אתחנן אל אכשל בדבר הלכה

כה מעתיר אפר כירה מוכן לעבודת כל יודעי דת ודין רז"י לי רז"י: תולעת ישראל יעקב אלגזי