נאות יעקב חלק א לד

השבועה משבעינן לה שלא תפסה משל בעלה כלום מ"מ להפסידה כתיבתם כשאין כתובתה יוצא מת"י במקום דליכא חשש צררי לא מפסדינן דדוקא במקום דשייך חשש צררי שפיר איכא למימר רגלים לדבר מדלא נקיטה כתובה בידה שנפרעה ע"י צררי שהתפיסה לה בעלה ומש"ה לא נקיטה כתובתה בידה דאימור הבעל שהתפיסה צררי קרעה לא כן בחשש שמא תפסה היא מעצמה דאין לתלות למה שאין כתובה יוצא מת"י שמא קרעה כיון שהיא בעצמה תפסה ועינינו הראות שעכשיו היא תובעת ומוכרח שדעתה לכפור בהם וא"כ אדרבא כיון שדעתה לכפור טפי היתה צריכה למזהר בכתובתה ועכ"צ לומר שנאבדה באונס ומש"ה אינה יוצא מת"י וכן נראה מדברי הרמב"ן הנז' בראש אמי"ר שכתב בתוך דבריו וז"ל ואי קשיא לך אי הכי היכי אמור רבנן הנפרעת שלא בפניו אי נמי דחיישי' שמא היא עצמה תפסה מידי מבעלה כההיא דרב דלא מגבי כתובה לארמלתא וכו' ע"כ. הרי מפורש דחלק הרב לומר דאף דחיישי' בעלמא לענין שבועה שמא תפסה היא מחיים לא מפסדינן כתובתה בכך אפי' נפלה ומסתמא ה"ט כאמור

ומעתה נתנה ראש לדברי כת"ר ה"י אל הנוגע לענין דינא לא לזולת זה יצא ראשונה כתב וז"ל אחת שאלתי דמדברי הפוסקים משמע דבאשה דאין כתובה יוצא מת"י חיישי' להתפסת צררי או למחילה כדמשמע מדברי ה"ה וכו' עד כדתרגמה הרשב"ץ ע"כ ולע"ד דברי ה"ה אינו ענין לנ"ד כיון דאבוהון דיתמי אי הוה טעין מחלה לי הוה נאמן במיגו דאי בעי טעין פרעתי דכיון דאיכא מיגו טענת מחילה אלימתא היא וכמ"ש מהרימ"ט ז"ל בסי' הנז' כמו כן טענינן להו ליתמי ואף אי יתמי אזלי ומודו דבריר להו שלא נפרעה בשום אופן עכ"ז אנן טענינן להו שמא מחלה ואע"ג דאבוהון לא היה נאמן כי אם במגו דפרעתי טענינין להו וכמו שהעלה הר"ב ש"ך ז"ל ח"מ (סי' רצז וסי' סט) כו' דאף במלתא דאבוהון לא הוה מהימן כי אם במיגו טענינן ליתמי יע"ש באורך

כתב כת"ר נר"ו וז"ל איברא דמדברי הר"ב פ"מ ז"ל נראה דליכא למיחש שמא מחלה וכו' עד והדבר קשה לשמוע דהרי הוכחנו מדברי ה"ה וכו' ע"כ על דא מחזיקנא טיבותא למר נר"ו דמייתי לן תנא דמסייע למלחין ועל מאי דמתמיה עליה אנא גברא חזינא תיובתא לא קא חזינא שהרי הוכחנו במישור מכל הני מלין הניתנין למעלה דכל דליכא למיחש אצררי שוב לא חיישי' למחילה ואין דברי ה"ה סותרין לזה כלל כמ"ש

עוד כתב בפ' מלך וז"ל וכן משמע מדברי הרמב"ם ז"ל פי"ט מה' אישות וכו' עד לא עת האסף וכו' ע"כ. איברא דלכאורה נראה דזו ראיה נכונה אמנם אחר שהוכחנו לעיל מדברי הראשונים ז"ל דאף בריעותא דנפילה לא חיישי' לחששת ריעא וליכא למיחש למחילה הואיל ואין השטר עומד לכך צריך לחלק ולומר דאלמנה שבאתה היא עצמה לגבות כתובתה והיא טוענת בריא שלא מחלה אף שאין שטר כתובה יוצא מת"י לא טענינן ליתמי שמא מחלה ושאני ההיא דמזון הבנות וכתובת ב"ד דטענינן ליתמי שמא מחלה משום דאינן טוענין טענת בריא כי על שמא בעלמא ואעפ"י דחילוק זה ניתן ליאמר מעצמו. יתר על כן יש סעד לדברינו מדברי הרב בית שמואל ז"ל (סי' קיא ס"ק יב) שכתב וז"ל וכן באלמנה שאין לה מזונות כשאין כתיבה יוצא מת"י שמא מחלה. ובסי' נ"ג כתב רוב פוסקים חולקין עליו וכו'. ומיהו י"ל שם טוענת בריא אבל כאן היורשים אין להם טענת בריא עכ"ד. עוד נראה לחלק ולומר דודאי בדבר שחיובו מדרבנן כמו מזון הבנות וכתובת ב"ד כל שאין כתובת אמם יוצא מת"י חיישי' למחילה ולכל מאי דאפשר למיחש כמ"ש ה"ה ומהרימ"ט ז"ל הואיל ועיקר חיובן קי"ל וא"א מדרבנן ואע"ג דהרמב"ם ז"ל מיירי במקום שכותבין כתובה. ונראה לכאורה דהא דהוו מדרבנן מתנאי ב"ד היינו כשלא נכתב בכתובה אבל כשנכתב בכתובה הרי נעשה חיוב גמור מן התורה כשאר שטרי חיוב וכמו שנראה בס"ד בתלמודן בפ' י"נ (דף קלא ע"א) גבי בעיא בבריא האיך ת"ש דאמר ליה ר"נ לרבי משנתכם כר"י בן ברוקא לא כתב לה ב"ד די יהוויין לך וכו' וכמו שנראה מדברי התוס' ז"ל שם בד"ה ושמע מינה וכו' יע"ש הא מסקינן התם דתנאי כתובת ב"ד ומזון יובנות כיון דליתנהו בעולם בשטת החיוב אין אדם מקנה לדבר שלא בא לעולם ואפי' נכתב בכתובה אין להם כי אם מתנאי ב"ד מדרבנן אמנם בכתובה דכיון דנכתב אפי' ק' ור' דעיקרן מדרבנן הרי נעשה כשטר בחיוב גמור דחיובו מדאורייתא וכן תוספת ונדוניא דהוו חיוב גמור או בשטר חיוב דחיובייהו מן התורה אף שאין שטר יוצא מת"י לא חיישי' למחילה וכיוצא כל דליכא למיחש לפרעון או לצררי כמו שהוכחנו מדברי הראשונים ז"ל לעיל ותבלין יש לחילוק זה ממ"ש הרמב"ם ז"ל בפ' י"ב מה' אישות דין ח"י בין מזונות דבחיי הבעל דחיובו מן התורה למזונות האלמנה דמדברי סופרים ואפי' דחילוק הרמב"ם שם הוא שיש חילוק בין מזונות דחיי הבעל דעיקרה מן התורה למזונות האלמנה דאע"ג דנכתב בכתובה וכפי מ"ש חיובו מן הדין ולא מתנאי ב"ד לבד כיון דהאשה איתא בשעת חיוב מכל מקום אין עיקר חיובו מן התורה כי אם הבעל בידה החיוב בכתובתו. עכ"ז יש ללמוד משם דכשם דלגבי מי שהלך למד"ה ואלמנה לגבי מזונותיה דאף דאיכא למיחש אצררי חלק הרמב"ם ז"ל בין עיקרו מן התורה לאין עיקרו מן התורה וממנו נקח נמי בדבר דליכא למיחש אצררי ואנו דנין לומר דניחוש חששת מחילה וכיוצא דיש לחלק בין שנעשה חיובו מן התורה לדבר שלא נעשה אפי' בכתיבה חיובו מן התורה כמו מזון הבנות וכתובת ב"ד דבקל ובריעותא כי האי מפקינן זכותייהו

עוד כתב מר ה"י נמצינו למדין דבכתובת אשה אף במציאות דליכא למיחש לפרעון חיישינן למחילה וכו' ודוקא גבי שבועה הוא מ"ש התוס' וכו' עד לא מהני ולא מידי האי טענה דאית לה בתנאי ב"ד ע"כ. וכשאני לעצמי מבקש לימודו ואיני מוצא דמאחר שהוכחנו דטענת מחילה לחודה לא טענינן ודחינו ראיותיו תו ליכא למימר ילמד סתום מן המפורש ומ"ש דדוקא גבי שבועה הוא מ"ש התוס' וכו' נראה דאף אם נאמר בין לדעת התוס' כמו שיבא לפנינו בס"ד אין כן דעת הפוסקים