נאות יעקב חלק א לג

מזמן הראשון יכולין להזיק לנותן או לחוכר אם לא יהיה עדים לנותן על חזרתו ומן הדין יכול לטעון אף בלא עדים הכי דחזקה ואנן סהדי דהכי הוא הואיל ואין השטר יוצא מת"י וכן לרשב"ג דס"ל דאין כותבין כתבו התוס' שם בד"ה אבל דה"ט משום דמזיק למוכר שאם יוציא השטר שהוחזר לו יטעון זה בשטר שבידו ב' שטרות נכתבו מתחלה ואם איתא תיפוק ליה דאין כותבין דחיישי' דלמא חזר השטר לבעליו עכשיו שכותבין לו שטר אחר יכולין להזיק לנותן אם נאבד לו השטר שהוחזר לו ומן הדין יכול לטעון דהוחזר השטר כיון שאין השטר יוצא מת"י הלוקח ומדלא אמרי' הכי ש"מ דהאי ריעותא דאין השטר יוצא מת"י לא הויא ריעותא ודאית אלא דמספיקא חיישי' לפרעון והעמד ממון על חזקתו ומש"ה בשטרי מקח וממכר דכיון דמטא השטר ליד הלוקח הרי הממון ודאי בחזקת הלוקח והמוכר שבא להוציא ממנו עכשיו בטענת שחזר וכתבה לו או מכרה לאו כל כמיניה להוציא מידו בלא ראיה דמה שאין השטר יוצא מת"י הלוקח לא סגי להוציא הממון מחזקתו דמספיקא ודאי אמרי' העמד ממון על חזקתו

אם כן קם דינא דשטר דליכא למיחש ביה לא לפרעון ולא לצררי לא חיישי' למחילה וכיוצא מדבר שאין השטר עומד לכך. הנה כי כן בנ"ד אף שאין השטר יוצא מת"י לא חיישי' לפרעון גו זמניה דכל דאינו תנאי ב"ד לא מתפיס צררי כמ"ש בקונטרס הראשון ולרווחא דמלתא הן עתה לדידי חזי לי לומר דאף לסברת ריצב"א שהביא הרא"ש בפ"ק דב"ב דמתרץ קושית התוס' דבכתובה נמי לא חיישי' לצררי גו זמניה אלא מ"מ סמוך למיתה אורחיה להתפיסה כדי שלא תתבזה בב"ד דנראה דלפי דעתו אינו תליי הדבר בתנאי ב"ד כי אם סמוך למיתה חשיב כזמנו וכ"כ בס' א"ז בר"פ אעפ"י גבי ההיא דתנאי כתובה ככתובה נפקא מינה למורדת וכו' ובשבועה וכו' משם הרא"ה דודאי שעת מיתה זמנו הוא יע"ש ובכן לדידהו הוה מצינן למימר בנ"ד דאף דתוספת הזה אין לה דין תנאי ב"ד עכ"ז שייך למיחש אצררי בשעת מיתה דנראה לע"ד דאפי' לדידהו לא שייך בנ"ד כיון שידוע הוא שבעלה ראובן הנז' נ"ע נפטר בדמשק יע"א ואשתו בשעת מיתתו כאן נמצאת והואיל ולא נמצאת עמו בשעת מיתה ליכא למיחש לצררי וליכא למימר דהתפיס לה בשעת מיתה ע"י אחר שישלח לה לכאן וכמו שנראה מדברי הרדב"ז ז"ל בח"א (סי' קמח) דאיכא למיחש בהכי במת במקום שישראל מצויין שם שהרי בנ"ד נמי לא מת בדמשק כי אם בכפר אחר שהלך שם ואף שהיו נמצאים עמו ב' או ג' יהודים מ"מ כיון דהנמצאים מיעוטים וידועים הם מלתא דאפשר להתברר הוא וישאלו את פיהם אם התפיס צררי להם שישלחו את אשתו

הן אמת דכיון דבעלה היה נמצא עמה מידי שנה בשנה ואח"כ היה הולך שייך למיחש לצררי בשעה שהלך ונפטר ממנה דהא קי"ל דמי שהלך למד"ה ואשתו נפרעת שלא בפניו אינה נפרעת אלא בשבועה ומסתמא מיירי אפי' במי שהלך ואח"כ שלח גט משם וה"ט דחיישי' לצררי אפי' מחיים דבעל כיון שהלך והניח לאשתו דשייך למיחש דאתפסה בשעה שנפער ממנה בשביל כתובתה משום דמי קצת לשעת מיתה וכמו שמפורש יוצא מדברי ר"ח שהביא הנ"י והרמב"ן הנ"ל דס"ל דמי שהלך למד"ה היינו אפי' קודם גירושין וחיישי' לצררי בשעת פרישתו ממנה כאשר מפורש יוצא מדבריו וכן נראה מדברי התוס' ת' מ"ש (דף קנח) ד"ה וב"ה אומרים בס"ד שכתבו בשם ר"ש דלא חיישי' לצררי כי אם סמוך למיתה ומי שהלך למד"ה יע"ש. וכן נראה מדברי רש"י ז"ל בפ' הכותב (דף פת ע"א) אהא דאמרי' בגמ' אהיא אמרי' אהא ונפרעת שלא בפניו וכו' ל"ש למזוני ל"ש לכתובה שכתב וז"ל ל"ש לכתובה אם שלח לה גט ע"כ ולדידהו בנ"ד נמי איכא חשש צררי בשעה שהלך מכאן

שוב ראיתי דזה אינו דמאי דחיישינן לצררי לדידהו היינו משום דאין אדם מניח ביתו ריקם ואתפסה צררי למזונות ומש"ה כששלח גט ותובעת כתובתה משביעינן לה דלמא אתפסה צררי למזונות והנם בידה והן עתה שנתגרשה תקחם בכתובתה אבל לעולם לא חיישי' דמתפיס לה צררי בעבור כתובתה דלא מסקי אינשי כתובה אדעתייהו מחיים כלל וכן נראה בהדיא מדברי רש"י ז"ל במהדורא קמא שהביא הרב בס' אסיפת זקנים ז"ל בסוגיין דהכותב הנז' וז"ל ל"ש למזוני וכו' בין שתובעת מזונות מב"ד וכו' ובין ששלח לה גט אינה נפרעת לא כתובה ולא מזונות אלא בשבועה דאימור צררי אתפסה למזונותיה עכ"ל אשר עפי"ז מיניח ניחא לי מאי דהוה קשה לי דמדברי הרדב"ז ז"ל בתשובה הנז' נראה דס"ל דמי שהלך למד"ה לא חיישי' לצררי לגבי ב"ח ביתומים קטנים דלא חשיב כשעת מיתה וכ"כ הר"ב פ"מ ז"ל ח"א (סי' ס') וז"ל וליכא למימר דמי שמפליג בים הוי כחולה וכו' ע"ש, והדבר קשה שמדברי התוס' ור"ח הנז' נראה דהפורש למד"ה חשיב כחולה אכן כפי מ"ש א"ש דלעולם לא חיישי' דמתפיס לה צררי בעבור הכתובה כי אם בעבור מזונות ובבעל חוב דלא שייך מזונות תו לא חיישי' דלא חשיב כשעת מיתה

אמור מעתה דבנ"ד ליכא חששא זאת דלא שייך הא אלא במי שהלך למד"ה סתמא ולא ידעינן אם הלך על דעת לחזור מיד או דעתו לשהות שם ימים רבים דאם דעתו היה לשהות מסתמא אין אדם מניח את ביתו ריקם ממזונות ומתפיס לה צררי די סיפוקה כל ימי היותו שם לא כן בנ"ד דכ"ע ידעי להאי מלתא דראובן בעלה לא יעבר מלבא פה ק"ק מידי שנה בשנה ובודאי שלא הניח מזונות כי אם לשנה אחת דלמה יתפיס לה צררי יותר מדאי יכול על מגן בהיות שהוא יבא מידי שנה בשנה ויתן לה. והמעיין בדברי התוס' בפ' שני דייני (דקו ע"א) ד"ה ששמעו בו שמת וכו' מה שחלקו הם ז"ל בין ששמעו בו שמת ללא שמעו בו שמת ימצא תבלין לחילוק הנאמר יע"ש. באופן דסלקא בידן דלכ"ע בנ"ד ליכא למיחש אצררי וכבר כתבנו והעלינו דכל דליכא למיחש אפרעון שוב לא חיישי' שמא מחלה כיון שאין השטר עומד לכך ואף שאין השטר עומד בעין לית לן בה דלא גרע מנפילה

ואף גם זאת אין מקום לנו לחוש שמא אף דאין הבעל התפיסה צררי מ"מ היא בעצמה תפסה בידה מחיים דהא ליתא דנהי דלענין שבועה בכלל