נאות יעקב חלק א לא

הטוען אחר מעשה ב"ד וכו' אבל לפי דעת הרי"ף וכו' צ"ל שהודה אביהם של יתומים בשעת מיתה אבל לא הודה טוענין ליתומים כבר פרעך אביהם וגבי גרושה נמי ודאי אינו נאמן לומר פרעתיך קודם גירושין דלא עביד דפרע גו זמניה וכן דן רבינו הגדול ז"ל עכ"ל. הנה מפורש מדבריהם דכל דלא שייך התפסת צררי בשעת מיתה ואף דאיכא ריעותא דאין השטר יוצא מת"י לא מרע לחזקה דאין אדם פורע וכו' ולא חייש לפרעון. וממוצא דבר למדנו מדבריהם דלא חיישי' שמא מחלה כתובתה לבעלה דאם איתא דחיישי' א"כ בגרושה נמי אף בתובעת כתובתה לאלתר יכול לטעון הבעל מחלה לי ואין לדחות דשאני הכא דאינו יכול לטעון טענה זאת כיון דאסור להשהות עמה בלא כתובה וחזקה שלא מחלה שהרי כתבנו לעיל דלכ"ע כל שאינו רוצה לקיימה מחילתה מחילה וא"כ אם איתא דאיכא למיחש שמא מחלה אמאי לא חיישי' בגרושה נמי שמא מחלה ולא קיימא תחתיו עוד וגרשה והרי גרושה לפנינו אלא ודאי ש"מ דליכא למיחש למחילה הואיל ואין השטר עומד לכך

איברא דאף גם זאת איסרו שוה לי דיש לדחות ולומר דהר"ן והרא"ה והרמב"ן דכתבו דבגרושה לא חיישי' לפרעון לאו היינו טעמא משום דשאני חוב דכתובה דלא חיישי' לפרעון גו זמניה הואיל ואינה עומדת לפרעון ודאי דמ"ש לדעת הרמב"ם דאפשר דאנהו ס"ל כס' הראב"ד שהשיג אהרמב"ם וס"ל דאפי' אין שטר יוצא מת"י לא חיישי' כל דאיכא עדים דקא מסהדי על גוף ההלואה ועל קביעות הזמן לדעת הר"ב ש"ך ז"ל (בסי' מא) והכא נמי כיון דאיכא עדים בנשואין הרי חשיב כחוב בעדים משום דאית לה כתנאי ב"ד ולא מפי שטר כתובה לבד אנו חיים. והנה כי כן לדעת הרמב"ם עדיין אין ראיה לומר דכשאין השטר קיים יש חילוק בין חוב דכתובה לחוב דעלמא. שוב ראיתי דאף אם נוכל לומר כן בדברי הר"ן והרא"ה מ"מ בדברי הרמב"ן לא נוכל לומר הכי דודאי טעמא דידיה הוא משום דחוב כתובה שאני שהרי ה"ה בפי"ד מה' מלוה בדין שפר היוצא מיד אחר כתב שכן דעת הרמב"ן ז"ל דכיון דנפל חיישי' אפי' בגו זמניה ואין לומר דלא אמרה הרמב"ן ז"ל כי אם בשט"ח דנפל ומפיו אני חיים דליכא עדים בדבר אבל כל דאיכא עדים דקא מסהדי ע"פ לא חיישי' שהרי הרמב"ן בסוגיין דמצא כתובה כתב בסוף דבריו הנז"ל שהובאו בס' א"ז כתב וז"ל הנ"ל אבל מחיים דידיה לא חיישי' דלא גרע מקובע זמן לחבירו ועדיפא מיניה דאלו בקובע זמן אם מצא שטר בשוק אעפ"י שלא הגיע זמנו חוששין לפרעון והכא אין חוששין עכ"ל וודאי דכל הישר הולך כונתו לומר דעדיפא מיניה חשיב הכתובה מהטעם המוזכר בדברי הראשונים משום דאינו עומד לפרעון ודאי ואם איתא דכל דאיכא עדים בע"פ ס"ל להרמב"ן דלא חיישי' א"כ אמאי כתב משא"כ בשט"ח דחוששין הא בכי האי גוונא דכתובה דסתם כתובה חשיב כמאן דאיכא עדים בע"פ כיון דידעינן שהיא אשתו ואית לה בתנאי ב"ד כמ"כ נמי בשט"ח דעלמא אי איכא עדים בע"פ ל חוששין נמי ומאי אולמיה בשטר כתובה אלא ע"כ צ"ל דאין דעתו לחלק בין איכא עדים לליכא עדים כדעת הרמב"ם י"ל

אמור מעתה דזכינו לדין דמ"ש הרמב"ן דבגרושה לאלתר לא חיישי' היינו טעמא משום דס"ל דכתובה לחלק יצאתה ולא דמי לשט"ח דעלמא כיון דאינה עומדת ודאי לפרעון ואין לומר דאפשר דס"ל להרמב"ן ז"ל דדוקא בריעותא דנפילה חיישי' דהויא ריעותא טפי כדעת הרשב"א והריטב"א שכתבנו דס"ל הכי לא כן בריעותא דאין השטר יוצא כלל דאין הריעותא כ"כ דלא חיישי' אפי' בשט"ח דעלמא ולאו דוקא כתובה שהרי הרמב"ן בסוגיין דהטוען אחר מעשה ב"ד בדבריו הנז"ל הביא ראיה להרי"ף דבמקום שכותבין נאמן מסוגיין דמצא כתובה והרשב"א והריטב"א דתו ראיה זו מטעם דשאני נפילה דגריעה טפי ואלו ס"ל להרמב"ן הכי לא היה מביא ראיה משם לכן נראה ודאי דדעת הרמב"ן כדעת הרמב"ם ז"ל בשט"ח ושאני חוב דכתובה כמ"ש וממנו נקח לדעת הרמב"ם דה"נ לדידיה נמי יש חילוק בין כתובה לשט"ח וכמו כן למדנו מדברי הרמב"ן דלא חיישי' למחילה כמ"ש אלא שמה שלמדנו כן מדברי הרא"ה והר"ן נמי עפ"י דרך הקדום אין ראיה מהם לס' הרמב"ם דכיון דאפשר דלענין פרעון גו זמנו סברי דכל דאיכא עדים דקא מסהדי ע"פ לא חיישי' ה"ה לטענת מחילה כיון דבעלמא בלא ריעותא טענת מחילה גרועה ה"נ כשאין השטר יוצא מת"י אבל לדעת הרמב"ם דלענן פרעון חיישי' אפשר דה"ה טענת מחילה אף דגרועה היא מכיון דאית לן ריעותא דאין השטר וכו'. אך מדברי הרמב"ן דאיהו סבר כס' הרמב"ם שפיר יש ללמוד הכי וכן יש לדקדק מדברי הרמב"ם ז"ל עצמו בפי"ד מה"מ מדין שלפנינו ממ"ש דיכול לטעון פרעתי דמשמע דאי אפשר ליפטר עצמו כי אם בטענת פרעתי אבל לא בטענת מחילה

הן אמת דעומד עלינו ככותל דברי הרמב"ם בפ"ג מה"מ שכתב וז"ל בשט"ח אינו כן אעפ"י שהעדים קיימים וכו' אין כותבין לו שמא פרעו או מחלו ואפי' היה הרוב לזמן וכו' הרי שבדין זה נקט פרעון ומחילה וי"ל דכונתו לומר דחיישי' שמא פרעו או מחלו מכיון דאי טעין להא הרי נאמן במיגו דפרעתי וכמ"ש מהרימ"ט כנז"ל והכי יש לדקדק מדבריו שכתב ואפי' שהיה החוב לזמן דאם איתא דמצי לטעון מחל לי בלא שום מיגו דפרעון א"כ מאי רבותא דאם היה חוב לזמן דאין כותבין לו הא אפי' נאמר דטענת פרעון ליכא טענת מחילה מיהא איכא דעביד אינש דמחל בנו זמניה ואם כונתו לומר דמהאי טעמא אין כותבין בתוך זמנו משום מחילה א"כ אין מקום להשגת הראב"ד בדין זה שהרי בכאן לא גילה דעתו דחיישי' לפרעון גו זמניה כי אם בפי"ד וגם ה"ה נראה דדעתו דמטעם דחוששין לפרעון גו זמניה מטי בה והנה כי כן ודאי שמ"ש שמא מחלה הוא מטעם מיגו כאמור

איברא .דראיתי להרמב"ם ז"ל בפי"ב מה' אישות דין ח"י שכתב וז"ל יש מהגאונים שהורו שאין פוסקים מזונות לאשה שהלך בעלה למד"ה או שמת בעלה עד שיהא שטר כתובה יוצא מת"י ואם לא תוציא שטר כתובה אין לה מזונות שמא נטלה כתובתה מבעלה