נאות יעקב חלק א ל

דליכא למיחש לשמא כתב ליתן ולא נתן שוב לא חיישי' מידי וה"ה בפי"ח מה' גזילה הביא שכן הוא שיטת הרמב"ן והרשב"א וכן פסק מרן בס' הקצר (סי' סה) ואם איתא אמאי לא חיישי' שמא בטלה המתנה באופן דהדרה למרא שחזר המקבל ונתנה לנותן ומדלא חיישי' להכי ש"מ דכיון דאין השטר מתנה עומד לכך לא חיישי' דלא חיישי' אלא לפרעון שעומד השטר לכך וכמו שנראה מדברי הסמ"ג בס' הנז' ס"ק מ"ב ע"ש

ומעתה היוצא מן המכוון הוא דקושטא קאי דדעת הנהו רבוותא דסברי דאלמנה שאין שטר כתובה יוצא מת"י דאבדה כתובתה היינו משום דשייך חשש התהתה צררי משום דהויא תנאי ב"ד אבל כל דליכא למיחש לצררי ריעותא דאין השטר יוצא מת"י לא סגי להפסידה כתובתה דלא חיישי' לפרעון מחיים וגם לא חיישי' לשמא מחלה כמו שהעלינו לענין שטר כתובה דנפלה דאינו עומד לא למחילה ולא לפרעון כי אם לצררי למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה וממנו נקח לריעותא דאין השטר כתובה יוצא מת"י

והנה כל זה כתבתי לבאר דעתי במה שהעליתי בקונטרסי. אמנם לעת כזאת חשבתי דרכי דיש לבע"ד לחלוק ולומר דאין לדמות ריעותא דאין השטר יוצא לפנינו כלל לריעותא דנפילה דשאני ריעותא דנפילה דלא ריעא כולי האי כיון דהשטר קיים דאם איתא דנפרע או נמחל היו קורעין השטר משא"כ כשאין השטר יוצא כלל דהויא ריעותא טפי דרגלים לדבר שנפרע או נמחל קרעוהו ולפי' אפשר דאפי' בשטר כתובה חיישי' לפרעון גו זמניה או למחילה כדין שטר חוב דעלמא דס"ל להרמב"ם הכי

ונראה דכד דייקינן שפיר אדרבא נהפוך הוא דטפי ריעותא איכא בנפילה מכשאין השטר יוצא כלל וה"ט דבנפילה הרי הריעותא היא ודאית דעינינו הרואות דלא נזהר ביה ונפל לא כן כשאין השטר יוצח לפנינו דלא אתחזק בריעותא ודאית דמאן לימא לן דנאבד משום דלא טהר ביה דלמא נאבד באונס בשריפה וכיוצא לה. וכן נראה בהדיא מדברי הרשב"א שהביא בס' אסיפת זקנים בסוגיין דהטוען אחר מעשה ב"ד וכו' ד"ס ע"ג וז"ל ויש מביאין ראיה ממ"ש לעיל בהאי כדקא נתארמלה או נתגרשה הרי זה לא יחזיר וכו' ומיהו עיקר ראיה מהאי ברייתא ליתא בעיני דשאני התם דכיון דנפל איתרע ואיתרע ליה מעשה ב"ד דנפילה מוכחת על כתובתה שנפרעת ותדע לך דהא הטוען אחר חוב בעלמא תוך זמנו לא חיישי' וגובה אפי' מיתמי ואפ"ה כי נפל אתרע ליה ולא יחזיר עכ"ל. וכדברי הרשב"א הנז' הביא בשם הריטב"א שם (דל"ח ע"ד). הרי בהדיא דס"ל להרשב"א והריטב"א דלענין הטוען אחר מעשה ב"ד דאלים ריעותא דנפילה הויא טפי מריעותא דאין שטר כתובה יוצא מת"י כלל

איברא דבדברי הרשב"א הנז' יש מקום תמיהא דאיך כתב דריעותא דנפילה גריעה מטעם דחיישי' אפי' בתוך זמני דמשמע, דדוקא בנפילה חיישי' לפרעון גו זמניה משא"כ דנאבד השטר לגמרי וזה תימא דהרשב"א סובר כדעת הרמב"ם דכל שאין שטר יוצא מת"י חיישינן וכמ"ש ה"ה משמו בפי"ד מה' מלוה וצ"ת

הן אמת דכל זה איננו שוה לי דנהי דדעת הרשב"א והריטב"א הכי הוי דריעותא דנפילה גרע טפי מ"מ מדברי הרמב"ם האמורים בענין נראה להיפוך שכ' וז"ל וכן הורו רבותי שאפי' היה השטר יוצא מיד אחר והלוה טוען מידי נפל אחר שפרעתי וכו'. הרי שכתב לשון אפילו לרבותא דמשמע דכיון דהשטר קיים לא חשיב ריעותא דנפילה כ"כ לריעותא דאין השטר יוצא כלל וכן נראה מדברי ה"ה שם בדין הא' שהביא ראיה מדין נפילה וכתב וכ"ש אבד דאתרע ליה ורגלים לדבר יע"ש

ברם נראה דאף דדעת הרמב"ם הכי יכילנא להביא ראיה לנ"ד מדין נפילה כיון דעיקר דין זה דאין השטר יוצא מת"י דחיישי' אף בגו זמניה הולידו הר"מ מדין נפילה המתבאר בתלמודא דחיישי' אף בגו זמניה וכמו שמתבאר בדברי ה"ה וכיון שכן אף דריעותא דאין השטר יוצא כלל מסתברא דהויא ריעותא טפי לא מפני זה נידון מדעתנו דאף בחוב דכתובה חיישי' בתוך זמניה כיון שאין דין זה המוזכר בתלמודא כי אם בנפילה ודיו לבא מן הדין להיות כנדון והרי העלינו דבנפילה בחוב דכתובה לא חיישינן

והן עתה האיר ה' עיני וראיתי להר"ן ז"ל בריש פ' האשה שנתארמלה עלה דהיא אומרת בתולה נשאתני והוא אומר לא כי אלא אלמנה נשאתיך ואמרי' בתלמודן טעמא דאיכא עדים שכתב וז"ל וכ"ת וכי איכא עדים להמניה במגו דאי בעי אמר פרעתי י"ל דלא מצי אמר הכי דהא קי"ל דהטוען אחר מעשה ב"ד לא"כ וכו' ולדברי הרי"ף שהוא סובר דהיינו דוקא במקום שאין כותבין אבל במקום שכותבין כתובה נאמן לומר פרעתי ע"כ צ"ל דהכא מיירי כגון שהבעל הודה בשעת מיתתה שלא פרעה ומיהו בגרושה אם תובעת לאלתר אחר הגירושין לא צריכי להכי שאינו אומר פרעתיך אינו נאמן דאין אדם עשוי לפרוע קודם גירושין והו"ל כאומר פרעתיך בתוך זמנו שאינו נאמן עכ"ל. הרי בפי' דס"ל להר"ן דלא אמרי' הא דאין שטר כתובה יוצא מת"י כי אם באלמנה משום דעביד דמתפיס צררי סמוך למיתה ומש"ה לא ניחא ליה להר"ן לאוקמא אלמנה נמי בתובעה לאלתר דחיישי' דהתפיס סמוך למיתה אבל בגרושה דליכא למימר הכי דליכא למיחש לצררי מחיים תו לא חיישי' כל שתובעת לאלתר וכן יש ללמוד מדברי הרא"ה שהביא בס' א"ז בר"פ הנז' בד"ה וז"ל הרא"ה תלמידו וכו'. שכתב בתוך דבריו לענין דחשיב הבעל מודה במקצת הואיל ויכול לטעון פרעתי לדעת ק במקום שכותבין כתובה וז"ל ובשלמא נתגרשה ניח בשתבעה לאלתר דבהא לא חיישי' לפרעון ואינו נאמן לומר פרעתי אעפ"י שאין שטר כתובה יוצא מת"י דלא נתנה כתובה לגבות מחיים והו"ל כאומר פרעתיך בתוך זמניה דקי"ל אינו נאמן אלא נתאלמנה קשיא וכו' עכ"ל. וכן כ' לעיל מזה משם הרמב"ן וז"ל בד"ה וז"ל הרמב"ן גרסי' בירושלמי וכו' יע"ש. וכ' עוד בשם הרמב"ן עלה דאמרי' בתלמודא (די"ו ע"ב) וניחוש דלמא מפקא עדים בב"ד וכו' וז"ל ולא חיישי' דלמא פרעה משום דקי"ל