נאות יעקב חלק א כח

כפירושו כיון דלשון נפרעה מורה פרעון גמור ולפרעון גמור ליכא למיחש בעודה תחתיו אם לא בנתגרשה ואפילו נדחוק הלשון ונאמר דלשון נתפרעה לאו דוקא ולגבי עודה תחת בעלה דנקט לשון נתפרעה איידי דנתגרשה דמיירי נמי בה עכ"ז ע"כ צ"ל דבנתגרשה דוקא מיירי דבעודה תחת בעלה כיון דליכא למיחש כי אם למשכון בעלמא ולעולם ליכא למיחש בדבר המבטל שטר הכתובה ושעבוד כמ"ש א"כ כיון שהבעל מודה שלא נתן לה משכון אמאי ניחוש לקנוניא לשמא התפיס לה משכון ומודה שלא נתן כדי שתטרוף מהלקוחות ליהמניה לבעל במיגו דאי בעי מחיל גבה המשכון שנתן לה ובכן נמצא שטר הכתובה בחזקתיה דבכי האי גוונא הקשו הראשונים ז"ל גבי ההיא דאמרי' פ"ב דכתובות די"ט האומר שטר אמנה הוא זה אינו נאמן ומסיק לעולם דאמר מלוה וכגון שחב לאחרים וכדרבי נתן וכו' והקשו וניהמניה במגו דאי בעי מצי מחיל והרבה תי' נאמרו בזה וה"ה פ"ב מה' מלוה דין ו' כתב דדעת הרמב"ם ז"ל כדעת הרמב"ן דס"ל דהיינו טעמא דאינו נאמן במיגו דחשיב מגו במקום חזקה דחזקה כל הנמצא תחת ידו של אדם שלו הוא יע"ש

אמור מעתה דבמקום דלא שייך למימר הכי האי מגו דאי בעי מחיל מגו אלים הוא וא"כ הכא אמאי לא מהימנינן ליה לבעל מגו דאי בעי מחיל לה כיון דלית לן שום חזקה לומר דאתפסה צררי כי אם חששה בעלמא הוא ואף שאם באנו לחוש שמא התפיסה צררי אחר הנפילה להשהות עמה הא אינה חזקה דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ואית לן למימר ודאי התפיסה וחשיב מגו במקום חזקה מ"מ הא לא חשיב חזקה דמאן לימא לן דהתפיסה צררי ולא נאמר שכתב לה מיד כתיבה אחרת להשהות עמה

ועוד יש ליתן טעם כעיקר לדברי הסמ"ג דודאי ידים מוכיחות יש בדברי הרמב"ם דבנתגרשה מיירי שהרי יש לדקדק בדבריו שכתב ואח"כ מכר הבעל מנכסיו וכו' דמשמע דמאי דאיכא למיחש לקנוניא הוא אם מכר הבעל מנכסיו אחר הפרעון והמחילה אבל מה שמכר הבעל קודם הפרעון ליכא למיחש. ולכאורה אינו מובן דהא עיקר החששא הוא שמא נפרעה ותבא לטרוף לקוחות שלכ"ד ואם יהיה קודם פרעון או אחר פרעון מאי איכפת לן והרי גבי שט"ח כתב בראש הפרק שמא פרעו וקנוניא הם עושים כדי לטרוף לקוחות שלכ"ד וכו' ולא כתב כמ"ש גבי כתובה דעיקר ההקפדה הוא שמא מכר אחר הפרעון ואם מיירי הרמב"ם בנתגרשה דוקא אבל בעודה תחתיו לא חיישינן כלל י"ל דמש"ה הוצרך לומד הכי גבי כתובה דהא ק"ל דכתובה לא חיישינן לקנוניא והמגרש את אשתו ובאה לטרוף מהלקוחות אינו צריך שידירנה הנאה דלא חיישינן לקנוניא דאינהו דאפסידו אנפשייהו וכמו שכתב הרמב"ם בפי"ז מה"א דין ו' יע"ש והמבי"ט ח"ב (סי' ח) כתב גבי כתובה דלית בה קיום דאם הבעל מודה שלא נתפרעה אף במקום דאיכא בע"ח מאוחר נאמן דבכתובה ליכא לחשש קנוניא כלל אף במקום דאיכא למימר שמא נתפרעה דאינהו דאפסידו אנפשייהו יעו"ש וממנו נקח דמש"ה הוצרך לומר ואח"כ מכר הבעל דלא חיישי כי אם בלקוחות שלקחו אחר הגירושין דהם עצמם לא אפסידו אנפשייהו הואיל ולקחו מנכסי שאינן משועבדין לאשתו כיון שכבר נתגרשה אבל בלקוחות דקודם גירושין לא איכפת לן הואיל ואינהו אפסידו אנפשייהו שלקחו מנכסים המשועבדים לאשתו וביד הבעל לאפסידינהו כשמגרשה ואף אם יפרע לה אומר שלא פרע לה לעשות קנוניא אמנם אם מיירי בעודה תחת בעלה וחיישינן שמא התפיסה צררי או מחלה אמאי חיישינן בקנוניא אף בלקוחות שלקחו אחר התפסת צררי או המחילה כיון דאינהו אפסידו אנפשייהו שלקחו ממנו ואף אם נאמר דנתברר ללקוחות בשעה שלקחו שכבר התפיסה צררי או מחלה ומש"ה לקחו מ"מ עדיין אינהו דאפסידו אנפשייהו ולא מבעיא בחששת התפסת צררי דודאי כיון שאינו אלא למשכון בעלמא לא נמחל שעבוד הכתובה כמ"ש וא"כ איך לקחו ולא חששו שמא ימחול הבעל המשכון לה והדר טרפה מהם אלא אפילו בחשש פרעון גמור ומחילה אינהו דאפסידו אנפשייהו שלא העידו עדים בדבר או כתבו שטר ע"ז שהם לקחו אחר הפרעון והמחילה כדי שלא יוכל הבעל לעשות קנוניא לומר לא נפרעה ולא נמחלה

ועוד יש להכריח מדברי הרמב"ם דבנתגרשה מיירי דאי מיירי אף בעודה תחת בעלה איך כתב דחיישינן שמא נמחלה הרי לדעת הרמב"ם ז"ל אין מחילתו מחילה בעיקר ק' ור' כל שדעתו לקיימה מטעם שאסור לשהות עמה בלא כתובה וכמו שנראה מדברי הרמב"ם ז"ל בפי"ב מה' אישות דין ח' ומתבאר בה"ה ז"ל שם יעו"ש וא"כ ע"כ בנתגרשה איירי דאלו עודה תחת בעלה הי"ל לחלק בין רוצה לקיימה לאינו רוצה לקיימה שהרי מצא כתובה סתם כתב וסתמא דכתובה הוא עיקר כתובה דוקא ואע"ג דהסמ"ג כתב בתוך דבריו דדין זה מיירי לענין התוס' דוקא היינו לפי שיטתי' דס"ל דהטוען אחר מעשה ב"ד אפי' במקום שכותבין אינו נאמן דלשיטה זאת ע"כ סוגיין דמצא כתובה מיירי לענין התוספת וכמ"ש התוס' ז"ל בפ"ק דמציעא די"ז ד"ה הטוען אבל למ"ד דלא נאמר דין זה במקום שכותבין סוגיין דמצא כתובה אתיא כפשטא דעל עיקר כתובה עסקי' וכמ"ש הרמב"ן ז"ל בס' המלחמות והביאם הר"ב א"ז שם בסוגיין דהטוען אחר מב"ד (ד"ס ע"ג) וכ"כ שם משם הרשב"א ומשם הריטב"א יע"ש. נמצא דלפי זה לדעת הרמב"ם דדעתו דבמקום שכותבין נאמן ודאי דלדידיה דין מצא כתובה אתיא כפשטא דעל עיקר כתובה אנו דנין והנה כי כן אמאי לא חלק בין רוצה לקיימה לאינו רוצה לקיימה

איך שיהיה נמצינו למדין דדעת הסמ"ג לומר דדעת הרמב"ם כדעת ר"ח דבעודה תחתיו לא חיישי' כלל וטעמו ונימוקו עמו. ונראה לע"ד דדעת ה"ה כן שכתב דין הכתובה כדין השט"ח ופשוט הוא נראה מדבריו אלה דס"ל דבנתגרשה מיירי ומש"ה כתב דפשוט הוא כדין השט"ח דאלו הוא סבור דבעודה תחתיו נמי איירי כל כי האי הו"ל לפרושי ואף שנסבול למה שלא הזכיר סוגיין דמצא כתובה ומחלוקת הראשונים החולקים עליו מ"מ לפחות יפר' דבשט"ח כיון שנפל