נאות יעקב חלק א כו

שם בסוגיין הנז' לפסקא דדינא אשר מהם תצא תורה ומשפט לאשורו

הנה הרב הנמק"י ז"ל בפ"ק דמציעא כתב וז"ל כתב ר"ח ז"ל דמסקנא דשמעתא דרבינא דמפרשינן לה למתני' דר"י חייש לפרעון ורבנן לא חיישי וכר"י קי"ל אע"ג דיחידאה הוא וכו' ומיהו אע"ג דר"י חייש לפרעון בעודה תחת בעלה לא חייש וטעמא דמלתא דלא נתנה כתובה לגבות מחיים ומש"ה לא אתרע בנפילה וכו' והא דהנפרעת שלא בפניו והנפרעת מהיתומים לא תפרע אלא בשבועה משום חשש התפסת צררי התם הוי טעמא משום דסמוך למיתה או מי שהלך למדה"י עבידי אינשי דמתפסי צררי וכו' אבל בלאו הכי בעודה תחת בעלה ליכא מאן דחייש להתפסת צררי וכן דעת הרי"ף ז"ל בתשובה שנשאלה לפניו וכו' ומ"מ אע"ג דקי"ל כר"י בחשש פרעון כדאמרן מ"מ בעינן דין חזרה דלא חיישי' לב' כתובות לא קי"ל כותיה אלא כרבנן דפליגי עליה וחיישי לב' כתובות עכת"ד

הנה מפורש יוצא מדברי ר"ח ז"ל דס"ל לענין הלכה במונח אשר הנחתי דבהיות שהוא סובר שט"ח דעלמא כס' הרמב"ם דחיישינן לפרעון בתוך זמנו כיון דאתרע בנפילה עכ"ז בשטר כתובה דאלימא גבה חזקה דאין אדם פורע ת"ז הואיל ואינו עומדת ודאי לפרעון כל דלא שייך למיחש מהתפסת צררי לענין שבועה אף במקום דאתרע בנפילה לא חיישי' לפרעון ולצררי ודברי ר"ח ז"ל מייתי להו הרמב"ן הובאו דבריו בס' הבהיר אסיפת זקנים דל"ה ע"ד יעו"ש דנראה ודאי דמייתי דברי ר"ח ולא חלק עליהן דהסכימה דעתו עמו לענין הלכה והמשך דבריו לענין הלכה ואין מורין כן

ואף דהרמב"ן ז"ל הביא בתוך דבריו חילוק אחר ליישב ליבא דר"י הא דתנן הנפרעת מן היתומים וכו' דמוכח מדבריו דלא אתמר חשש צררי כי אם לשבועה אך לא להפסידה כתובתה המעיין יראה שם שאחר שהביא תשובת הרי"ף סמך ידו בתי' ראשון ומה גם יגיד עליו רעו הנמק"י ז"ל עשה עיקר מתי' הא' ותי' הב' לא זכר, ובר מן דין עכצ"ל הרי דאם איתא דפי' הב' עיקר א"כ הדין יוצא דס"ל להרמב"ן דנתגרשה או נתארמלה דקאמר ר"י דחיישינן לפרעון היינו לומר דחיישינן שנפרעה מהיתומים ולפרעון מחיים אפי' סמוך למיתה לא חיישי' כי אם לענין שבועה והכי נמי יהיה הדין באלמנה שאין שטר כתובה יוצא מת"י כל דידעינן בבירור שלא נפרעה מהיתומים לא הפסידה כתובתה זהו תימה שהרי הרמב"ן גופיה הוא מהכת הפוברים דאף דקי"ל דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום היינו במקום שאין כותבין אבל. במקום שכותבין לא וכמו שהאריך הרמב"ן ז"ל במלחמות בסוגיין דהטוען אחר מעשה ב"ד בפ"ק דב"מ אשר הביא תשובת הרי"ף ותשובת רב שרירא ז"ל דאשה שאבדה כתובתה ונתארמלה דאינה גובה כתובה שמא מחלה כתובתה או אתפסה צררי והביא ראיה מסוגיין יעו"ש ומסתמא דמדנקט טעמא שמא מחלה או אתפיסה צררי דמיירי אף במקום דידעינן א נתפרעה מהיתומים והנה כי כן עכצ"ל דתי' הא' עיקר לענין הלכה דהיינו טעמא דעודה תחת בעלה דלא חיישי' משום דגם לענין שבועה לא חיישינן לצררי מחיים אבל בנתארמלה חיישינן לצררי אף אם ידעינן שלא נפרעה מהיתומים משום דסמוך למיתה עביד אינש דמתפיס צררי

איברא דחזי הוית להרשב"א ז"ל הובאו דבריו בס' א"ז בדף הנז' סמוך ונראה לדברי הרמב"ן הנז' שהביא דברי ר"ח הנז' וחלק עליהם וכתב וז"ל ולי נראה דלא איצטרכינן להכי אליבא דר"י דר"י תנא הוא ופליג וסבר דלת חיישי' לצררי כלל ובין נפרעת שלא בפניו ובין הנפרעת מהיתומים נפרעת שלא בשבועה ותדע דהא ע"כ לאוקימתא דרב פפא לית ליה לר"י דהא לא חייש לפרעון ולצררי אפי' נתארמלה או נתגרשה וכיון שכן אין אנו צריכין לדחוק ולתרץ לר"י וכו'. ומיהו לענין הלכתא לא קי"ל כר"י אלא כרבנן דלא חיישינן לצררי ולב' כתובות עכ"ל וכן כתב הריטב"א ז"ל בחי' וז"ל דצ"ל ומיהו הלכתא כרבנן דחיישי לצררי גבי נפילה ולב' כתובות דרבים נינהו וכו' ודוקא גבי נפילה הוא דחיישי' לצררי ואפי' לא הפסידה כתובתה אבל גבי גרושה הבא ליפרע מן הבעל לא חיישינן לצררי ואפילו להשביעה וכמ"ש הרי"ף בתשובה עכ"ל

ולכאורה נראה מדבריהם דס"ל דאף במונח שדינו של הרי"ף ז"ל מוסכם בעיניהם עכ"ז כתבו לענין הלכה דקיי"ל כרבנן דחיישי' לצררי משום דרבינא דמשני דטעמייהו דרבנן משום ב' כתובות הוא ה"ה נמי דסבר כר"פ דה"ט משום חשש צררי וחדא מינייהו נקט ולא פליגי ולכ"ע חיישינן לצררי וה"ט משום דכיון דנפלה איתרע וחיישינן אף דלענין שבועה ל"ח וזה סותר לדרך הקדום אשר אנו הולכים בו

שוב ראיתי דזה אינו שהרי הרשב"א הביא דבריו בס' הנז' והריטב"א בחי' גבי שינויא דר"פ דלעולם לא תיפוך כתבו וז"ל הצ"ל ועוד דלא אשכחן דחיישינן לצררי אלא בחוב שהגיע זמנו אבל תוך זמן לא חיישי' לצררי וכו'. אלא נראה דה"ק אימור צררי אתפסה בשעה שנאבדה כתובתה משום דאסור להשהות את אשתו בלא כתובה ובהתפסת צררי שריא ליה להשהות וכו' עכ"ל. הנה מפורש יוצא מדבריהם ז"ל דלעולם לא חיישינן להתפסת צררי לבטחון כתובתה קודם נפילה בעודה תחתיו אלא דחיישינן דלמא התפסה צררי אחר נפילת הכתובה להשהות עמה בלא כתובה והו"ל כחשש ב' כתובות

אמור מעתה דע"כ לומר דמאי דכתבו לענין הלכה דקי"ל כרבנן דחיישי לצררי כונתם סובב הולך למה שהקדימו לנו דשייך למיחש שהתפיסה צררי אחר נפילת הכתובה להשהות עמה בלא כתובה אבל לצררי דקודם נפילה לא חיישינן לכ"ע אף דנפלה ואיתרע וזה כדעת ר"ח והרמב"ן ז"ל אלא דאינהו ס"ל דאיכא למיחש לצררי למשרי להשהותה האמנם כל אפייא שוין ר"ח והרמב"ן והרשב"א והריטב"א ז"ל לומר בנפלה ואיתרע חזקה ל"ח לפרעון בעודה תחתיו ול לצררי דקודם נפילה דחזקה דאין אדם פורע אלימא גבי כתובה

איברא דנראה דמדברי הריטב"א שפיר י"ל כמ"ש