נאות יעקב חלק א כב

נראה פשוט דלא טענינן ליתמי שמא תחלה התוספת הלז דמלתא דלא שכיח הוא כדבר האמור

ואין לחלק ולומר דשאני התם דמלוה ללוה זר הוא ולאו בר אחולי הוא לא כן אשה לגבי בעלה דחביב עליה ודעתה קרובה אצלו למחול כדאשכחן דמחלק תלמודא בפ' הנישא (דף קד) לענין אלמנה ששהתה כ"ה שנים ולא תבעה כתיבתה דאבדה כתובתה. ובע"ח ששהה כ"ה שנים ולא תבע חובו גובה לעולם וה"ט משום דאלמנה בר אחולי היא ובע"ח לאו בר אחולי הוא הא ליתא דהא אמרי' התם ל"ש אלא ק' מאתים אבל תוס' יש לה ורי"א אפי' תוס' אין לה דא"ר ינאי תנאי כתובה ככתובה אלמא דאי לאו דהתוס' כדין כתובה אע"ג דאיכא אומדנא דמוכח ששהתה כ"כ זמן ולא תבעה לא אמרי' סתמא מחל דמחילה לא שכיח וכמו כן בנ"ד אף דאיכא אומדנא דמוכח דאין השטר יוצא מת"י לא טענין ליתמי דלמא מחלה הואיל ותוס' דלאחר נשואין מתנה הוי ואין לו דין כתובה. ואין לחלק ולומר דשאני ב"ח דלא מחיל כיון דודאי עומד לפרעון ומהיכי תיתי שימחול את שלו לא כן באשה דניחוש שמא מחלה לבעלה בחייה כיון דכתובה או תוספת לאו לפרעון בודאי קיימי דדלמא תמות היא ברישא ובכה"ג איכא למיחש למחילה ושאני ההיא דאלמנה ששהתה כ"ה שנים שהביאנו למעלה שהרי היא אלמנה וקיימא לפרעון דהא ודאי ליתא דא"כ אמאי לא חיישי' למחילה דסוגיין דמציעא וקאמר ר"י דבעודה תחת בעלה יחזיר לאשה נהי דלפרעון בגו זמניה לא חיישי' מ"מ ניחוש שמא מחלה לבעלה כיון דאית לן ריעותא דנפל הרי בהדיא דאע"ג דאית לן ריעותא דנפל הכתובה בחזקתה ולא תלינן שמחלה אף בהיות שבעודה תחת בעלה לאו לפרעון קיימא בודאי ודון מינה ואוקי באתרין דאף דאית לן ריעותא שאין השטר יוצא מת"י כיון דלא חיישי' לפרעון אף למחילה לא חיישינן. ואע"ג דבשבועת אלמנה תקנו ג"כ לישבע שלא מחלה היינו דוקא לשבועה אבל לא לפטור את היתומים בהכי ואפי' לענין שבועה הא דמשבעי' לה דלא מחלה היינו ע"י גלגול. דעיקר השבועה היא באה לחשש צררי ואגב מגלגלין לכולהו באופן דאם לא תהיה צריכה לישבע בעבור חששת התפסת צררי תו לא משבעי' לה בחששת שמא מחלה וכיוצא וכמו שהאריך בפרט זה מהרמי"ט ז"ל בראשונות (סימן כג). וכן כתב רבינו הר"ב כנה"ג (בסי' נו) בשם כמה מרבוותא ז"ל

וחשבתי דרכי עוד לומר לרווחא דמלתא דאף אם נאמר דכיון שאין השטר יוצא מת"י אינה נאמנת אפי' בשבועה כדין חוב דעלמא דכתב הרמב"ם כנ"ל ,עכ"ז מקום יש בראש לזכות לאלמנה ואמינא טעמא שהרי איכא בנ"ד ב' עדיות לפנינו בתוספת הלז הא' שהבעל הודה לפניהם שהוסיף לה התוס' הנז' והעדות הב' שראו השטר שכתוב בה התוספת ביד האשה אחר פטירת בעלה. וע"ז טענו האפשרות דעדות ליתמי טענת מזויף הוא והדרן לחששת שמא נפרעה או מחלה התוספת הלז לבעלה והרב המורה ה"י סמך ידו על טענה זו מטעם שכבר עלתה הסכמתו דהתוספת אין לו דיו הכתובה ואף שהרב כנה"ג ז"ל כתב בשם הרדב"ז ז"ל דהמנהג לגבות כתובה בלא קיום אבל התוספת הלז דנ"ד אין לו דין כתובה

ואחר המחילה לא בדק בזה מחמת שלא ראה תשובת הרדב"ז ז"ל במקומה. והתשובה הזאת היא מוצאת בתשובות הנדפסות מחדש בח"ג (סי' תת"א) דשם בתשובה היה בנותן טעם למנהג משום דסתם נשים אינם יודעות לזייף ולשמא אזלא אצל מי שיודע לזייף לא חיישי' דהיא מסתפא דלמא יגלה סודה ואיהו נמי לא זייף דאין אדם חוטא ולא לו ותו שהדבר ספק שמא תבא לידי גביה ושמא תמות היא בחייו ותו שמא יגרשנה והוא יכיר בזיוף ויאמר לו שיקיימנו וכיון דהוי ספק לא טרחא וקא זייפא ע"ש בתשובה. ולפי הטעמים האלו העיני בשר לו בעיניו יראה דהני טעמי שייכי נמי בתוס' דנ"ד אף דאין דיני ככתובה וטוב עין בעיון מעט לבבו יבין דאפי' בחד טעמא מהנהו טעמי סגי כמו שהארכתי בענין אחר במ"א מדכתב דהכי נהגי בכל הכתובות וכאן אין מקום להאריך. ויפה יש לזכות לאלמנה עפ"י העדות הב' אף שלא היה בו קיום כיון דאינה יודעת לזייף ומרבי לה בלא קיום והואיל וקיום שטרות דרבנן כמ"ש הרדב"ז ז"ל שם ע"ש, ונוסף על זה גם הנה מקום אתי לזכות לאלמנה בתוספת הלז אף אה נאמר דבעי' קיום ואם אין קיום טענינן ליתמי מזויף הוא מ"מ מצינו למיהפך בזכותה מטעם עדות הראשון שהודה בעלה לפניהם שהוסיף לה וכו' ולא שייך למימר כיון דאיכא ריעותא שאין שטר יוצא מת"י דלמא מחלה וכיוצא דאעיקרא דדינא אם באנו למיחש דשטרא מזויף הוא מאן לימא לן שנכתב שטר על תוספת זה מעולם כי היכי דנימא דאיכא ריעותא דלא נפיק שטרא מת"י נימא דעפ"י עדות הראשון דהבעל הודה שהוסיף לה בפני עדים זכתה בהודאתו כדקי"ל סוגיין דעלמא הודאת בע"ד כמאה עדים דמי כיון שהודה שהוסיף לה בקנין או בא' מדרכי ההקנאות בעדים ורצה שיהיה ע"פ בעדים ולא בשטר. ומה שהאשה הזאת אומרת שיש לה שטר לגבי דידה לא אמרי' הודאת בע"ד כמאה עדים דמי דלא אמרי' אלא לגבי בעלה שהוא בא להתחייב ומש"ה אמרי' שפיר הודאת בע"ד וכו' אבל לגבי האשה אף שאמרה בפנינו שהדבר היה בשטר שהיה בידה איכא למימר דהיא סברה שבשטר מזוייף שלה שלום יהיה לה ועודנה מחזקת בזיופה ואילו היתה יודעת דנהפוך הוא דטפי הוי עדיף לה למימר שלא היתה שטר לא היתה מזייפת ואפי' שעכשיו אמרינן לה מלתא בטעמא ועכ"ז לא תחזור בה ועודה מחזקת בזיופה אינו ראיה דלא מרע נפשה לשויא נפשה זייפנא

ובכן נמצא דלפי העדות הראשון אין לנו ראיה שנעשה שטר ע"ז בודאי כי היכי דנימא דהאי ריעותא דאין השטר יוצא מת"י מרע לחזקה דאין אדם פורע בגו זמניה או דנימא טענת מחילה דרעועה היא הב' לא יגהה מזור הואיל ולא הכירו החתימות וטענינן כמדובר לעיל. יתר על כן דאף דנימא דהודאתה שהיה חיוב תוס' הלז בשטר חשיבה הודאה גמורה וכק' עדים דמי. מ"מ כשבאה לפנינו לב"ד יפה ותבעה וטענה