נאות יעקב חלק א כ

ואני בעניי חשבתי דרכי דאפשר להפך בזכות האלמנה ואפרש את שיחותי דכבר חדית לן מר ת"י דדין התוס' דאחר הנשואין אין דינו ככתובה וכגון דא מלתא דפשיטא היא ואינה צריכה לפנים. אמנם נראה דהיינו דוקא להנך מילי דאמרינן בריש פ' אעפ"י נפקא מינה למוכרת ולמוחלת י"ג דברים הנאמרים בענין דהווי מילי דתליין בדיני כתובה עצמה ולא תליין ברצון ותנאי הבעל ומשו"ה חיבת נשואין עושה התוספת ככתובה ולא אחר הנשואין

אמנם לענין מאי דקי"ל סוגיין בעלמא דלא נתנה כתובה לגבות מחיים לא שנא סיקר ולא שנא תוספת כמפורש יוצא בפוסקים ז"ל הלא בספרתם נראה ודאי דתוספת דאחר הנשואין כנ"ד דכל לשון העדים בלשון והוסיף קא מסהדי דלשון הודאת הבעל בפניהם וכן בלשון השטר כך היא כתוב לאמר שהוסיף לה כו"כ על כתובתה בהא פשיטא דדינה ככתובה ולא ניתן לגבות מחיים שהרי הבעל סמיה בידיה להתנות ולקבוע זמן בפרעון ככל אשר יחפוץ מידי דהוה אחוב בעלמה. א"כ אמור מעתה בכותב שהוסיף כו"כ בכתובתה בלשון תוספת על כתובתה משמע שנתחייב בתוספת זה כמו שנתחייב בכתובתה ודין התוספת שיהיה ככתובה כמפורש בתשובת המבי"ט ז"ל (סי' י"ד ח"ב) ובפרט בתשובת מרן הקדוש ז"ל דמ"ז באורך. וגם לאחרונים הרב צבי ז"ל בתשובה (סי' קי) כתב כן בפשיטות דאע"ג דלא כתב כל חיוב לשון הוסיף על כתובתה חיוב עושה ע"ש. א"כ כיון דמשמעות תוספת משמעותא לשויי ככתובה עצמה י"ל דהכי נמי קאמר שיהא דין התוספת כדין הכתובה וכשם שהכתובה אינה נפרעת כ"א במיתה אי בגירושין כן התוספת דהוסיף עלה דדעתיה לשוויי התוספת ככתובה לדיניה ופרטיה בכל מכל כל אלא דלשאר דברים כל שהוא אחר הנשואין לאו בידו להתנות כמו שהוא בידו להתנות לענין הפרעון דבידו לקבוע זמן במה שהוא בה להתחייב שלא תגבה רק או במיתה או בגירושין. וכן העלו שם בתשובת הרב המבי"ט ז"ל ובתשובת מרן הנז' בנדון דידהו דאעפ"י דבשטר התוספת כתוב לאמר שאם ח"ו היום או למחר יגרשנה מרצונו שיתן לה הסך הנז' וכו' מאחר שכתב שהוסיף לה על כתובתה דין התוספת כדין הכתובה וכשם שהכתובה נפרעת במיתה או בגירושין כן התוספת הזה יע"ש

הנה כי כן זכינו לדין דאפשר לומר דבתוספת דנדון דידן דלאחר הנשואין דאין בו דין כתובה שפיר זכתה האלמנה ונוטלתה אחר מיתת כעלה כיון דסוגיין בעלמא דלא ניתן לגבות מחיים ואין זמן פרעונו אלא לאחר מיתת הבעל וקי"ל חזקה אין אדם פורע בגו זמניה ואפילו מיתמי גובין בלא שבועה אם מת בתוך זמן ההלואה כמפורש בח"מ (סי' מח). ומה שנתבאר מדברי הפוסקים דבמקום שכותבין כתובה ואין שטר כתובה יוצא מת"י דבגרושה נאמן לומר פרעתי וכן אם מת טוענין ליורש כמ"ש ה"ה בה' אישות פי"ו והרא"ש בתשובה כלל ל"ו. וגם הרמב"ם ז"ל פי"ו מה' אישות כתב אלמנה שאין שטר כתובה יוצא מת"י אין לה כלום ואפי' עיקר כתובה וכו' וכן העלה בתשובה הראד"ב ז"ל (סי' נ"ז) ע"ש. ולא משתמיט חד מרבוותא לחוש להא דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים היינו משום דכבר כתבו התוס' בפ' השולח עלה דמתני' דאין אלמנה נפרעת מנכסי יתומים אלא בשבועה ז"ל וא"ת והלא לא ניתנה כתובה לגבות מחיים וכו' וי"ל דה"מ בעל חוב אבל אלמנה דאית לה בתנאי ב"ד מתפיס לה צררי אפי' בתוך זמניה כדאשכחן בפ' הנושא ע"כ. ולפי דבריהם אלו נראה דבנכסי צ"ב שהם חוב לא חיישי' לצררי ונפרעת שלא בשבועה וכ"כ מהרשד"ם ז"ל בא"ה (סי' קצב) וכ"כ הר"ב נתיבות משפט (דף שב) דלפי דבריהם יש ללמוד דין מחודש דנצ"ב אעפ"י שאינן בעין כגון שנאבדו כיון שאינן מתנאי ב"ד גובה בלא שבועה דחזקה אין אדם פורע תוך זמנו

אמנם ה"ה בפ"ח מה' אישות הלכה ס' כתב עמ"ש הרב ז"ל והנכסים עצמם שהם נדונייתה נוטלת אותן בלא שבועה. ביאור דברי רבינו כשאותן הנכסים המה בעין וכו' אבל אם נאבדה הנדוניא צריכה היא לישבע ע"ש. נמצא דנדוניא דאינה בעין הויא פלוגתא אי בעי שבועה אי לא ומהריק"ו שורש צ"א כתב דלדעת רש"י ז"ל כל שצירף הנדוניא עם הכתובה שהוא מנה מאתים דינה ככתובה דגם הוא מקרי תנאי ב"ד ומתפיס לה צררי ואפשר דגם הרא"ש ז"ל ס"ל הכי וכמ"ש בתשובה הר"ב פני משה (סי' ח') אשר מטעם זה עשאום הרב הנז' שם פלוגתא לומר המוחזק לומר קי"ל ע"ש

הנה כי כן אף אנו נאמר דטעמייהו דכל הני רבוותא דס"ל דאלמנה דאין שטר כתובתה יוצא מת"י דאינה גובה היינו משום דנדון דידהו שייך חשש התפסת צררי במנה ר' ותוספת ובנדוניא שאינה בעין דהרמב"ם וה"ה ז"ל אזלי לשיטתייהו דנדוניא שאינה בעין תנאי ב"ד מיקרי וכן הרא"ש ז"ל כבר כתבנו דיש לצדד דהכי ס"ל וטעמיה דתשובת הראד"ב ז"ל נמי היינו משום דכיון דאיכא פלוגתא יכול המוחזק לומר קי"ל כמ"ד דנדוניא שאינה בעין צריכה שבועה ומשום הכי סתמו דבריהם וכתבו דאינה גובה כל עיקר כיון דאיכא חשש דאתפסת צררי דלגבי אשה בעלה חזקה דאין אדם פורע ת"ז וכשם דלגבי שבועה בטלה ומשבעינן לה אטו חששת התפסת צררי כמו כן לענין לפטור את היתומים לגמרי כשאין שטר כתובה יוצא מת"י דליכא למימר שטרך בידי מאי בעי בטלה חזקה זו דאין אדם פורע ת"ז

אטנם בנ"ד התוספת הנז' דהוסיף לה אחר הנשואין דאינו כתנאי כתובה כלל ועיקר הואיל ולא נצרף עם הכתובה בשעת נשואין לא שייך בו כלל חשש התפסת צררי דחזקה אלימתא במקומה עומדת דאין אדם פורע ת"ז וכמ"ש מהריק"ו ז"ל בשורש הנז"ל דכל נדוניא שלא לצרכה עם הכתובה אינה כתנאי ב"ד והדרן לחזקה דאין אדם פורע ת"ז וא"ש ואף דאיכא ריעותא בידן דאין השטר יוצא מת"י דאיכא למיחש שמא נתפרעה. לא חזי האי ריעותא כ"כ דליהוי מרע חזקה אלימתא דאתיא מסברא דאין אדם פורע תוך זמנו. שהרי האי חזקה באשה לגבי בעלה אלימא טובא משא"כ בחוב דעלמא תדע שהרי כתבו התוס' בשלהי פ' השואל עלה דאמרינן מת האב בתוך ל' יום בחזקה שלא נפדה וקשיא להו ז"ל