נאות יעקב חלק א טו

וכן יש להוכיח ממה שבא בזכרון העדות וז"ל ואחר כך עמד מחליו וכא לפני ב"ד ויאמרו לו אשר נדרת ת"ח מהר שלם ויהי כמשיב שהיה מטורף בדעתו כשצוה לכל זה וכו'. ואם באמת צוואת ההקדש גם היא מצוה מח"מ הוא. הנה מודעת זו לכל הארץ וסברא היא אינה צריכה לפנים ותלמוד דכל היוצא מפי המצוה מח"מ אינו אלא דוקא אם ימות ומה לו להתנות בבוקי סרוקי ותשובה של הבל ולומר שהיה מטורף בדעתו אחר מי סהדי דקא מסהדי שהיה שפוי בדעתו וב"ד גם הוא ידעי מפי העדים. והא הי' בידיה לומר בפה מלא סבור הייתי כי אנכי מת ועכשיו חוזרני בי ואדעתא דהכי לא הקדשתי. וכבר כתבו כמה מהפוסקים ז"ל דאחזוקי אינשי בטועים בדין לא מחזקינן. וכמ"ש בתשובה מהר"ר יחיאל בסאן זללה"ה (סי' כג) על אודות נדון דידיה שהיה בענין הקדש בזמן הזה שדינו כדין הדיוט ולא קנו מיד השכיב מרע דבמתנה במקצת בעי קנין האריך הרב שם בענין. ואסוף דינא כתב ז"ל אמנם נראה דזכה ההקדש מדין הודאה שהודה וכו' ואין לומר שטעה וחשב שההקדש חמור ומתקיים בדברים דאין אומרים לעולם כן אלא יש לדון כל איש ואיש כאיש יודע הדין על האמת וכ"כ הפוסקים בכמה מקומות ע"כ. א"כ גם בנ"ד אין לנו לומר שטועה היה דחמיר ההקדש וכל שהוציאו בפיו אינו יכול לחזור בו ומש"ה היה כמשיב שהיה מטורף דודאי הא פשיטא דאחזוקי אינשי בטועים לא מחזיקינן וכ"ש כשרגלים לדבר וסברה הוא דמצוה מח"מ הוא והשתא שיעמוד לא הקדיש וכל כי האי סברא היא ואינה צריכה תלמוד ומעיקרא אם דעתיה לכשימות שיהיה מממונו כך וכך לצדקה הרשות בידו לחזור בו בלי התרה כלל וזיל קרי בי רב הוא ואינש לא איתאי דימחי בידיה

והנה כי כן בנ"ד דחזינן ליה להמצוה דקאתי עלה מטעמא שהיה מטורף בדעתו ולא שויא נפשיה הדרנא בהדיא לומר סבור הייתי כי אנכי מת ועכשיו שעמדתי חוזרני בי מן הדין. א"כ מפיו אנו חיים דמעיקרא צוואת ההקדש כוונתו היה להקדיש אף מחיים כדרך כמה חולים דאחימו ליה הנצבים עליהם לנדור נדרים ונדבות בצר להם ונודרים. ומפני כך היו דבריו לאמר אח"כ שהיה מטורף בדעתו כי לא מצא עזר כנגדו כי אם בזאת מאחר שפצה פיו לה' להקדיש בעת צרתו אולי יחנן ה' לו ושב ורפא לו ואיך ימלא אל לבו לאמר שהוא חוזר בדבר שאין לו התרה כמ"ש הפוסקים בשם המרדכי ז"ל שאין מתירין לנודר בעת צרתו שנראה כמהתל במלכו ח"ו כל שהיה בצרה ונצול. ואף אם נניח דמחזקינן אינשי בטועיו בדין והשיב תשובה זו מפני שהיה טועה דחמיר מה שפצה פיו להקדש דלא מצי למיהדר ביה אף אם עמד וסבור שאם יאמר שהוא חוזר בו עוד מעט וסקלוהו. יגדל התימא דא"כ הרי זה ברח מן הארי ופגע בו הדוב דאיך ימלא פיהו שקר וכזב לומר שהיה מטורף בדעתו וקיימי סהדי דלא איברו אלא לשקרי דקאמרי שהיה שפוי בדעתו. ומה טעם אערכו לו לברוח מלהשיב תשובה אחת יותר מחברתה כיון בתרווייהו משוי נפשיה רשיעא. אין זה כי אם האמת יורה דרכו דצוואת ההקדש כוונתו היתה להקדישה א מחיים מצרתו ומפיו אנו חיים דלא אתא עלה אלא מטעמא שהיה מטורף בדעתו כדכתיבנן והב"ל הביא גם הוא בתשובה זו וזכה ההקדש מדין נדר ונדבה ואע"ג דכתב הריב"ש ז"ל (סי' קסז) דבמלתא דמספקא לן בכונת המצוה ראו שיהיו עדי הצוואה נשאלים על זה ונאמנים הם לבאר דבריהם בכונת המצוה ע"ש. לפי דרכנו אין אנו צריכין לכל זה דהא מפי המצווה עצמו יש ברירה דצואת ההקדש אף מחיים היה. ומה גם דחזינן נמי לעדים עצמם שאחר חזרתו מארם צובא נפשם לשאול הגיעו לאמר לו אתה עומד בדבוריך ככתוב בזכרון העדות שמע מינה ידעו והכירו בכונת צוואת המקדיש דבנודר ומתנדב מחיים בצר לו היה הדבר ולפיכך לפניהם של העדים שידעו בו שהיה שפוי בדעתו בעת הצוואה ושהיה בההקדש כונתו לש"ש לנדור נדבה לה' בעת צרתו אף מחיים הודה ולא בוש לאשר ולקיים ההקדש כמו שכתוב בזכרון העדות. אלא שלפני ב"ד שלא הקדיש בפניהם ולא ידעו מה הוא היה דוחה אותם בקש לומר שהיה מטורף בדעתו ותשובתו נשאר מע"ל

ובר מן דין הנה מקום אתי להוכיח דצוואת ההקדש מחיים הוה. מטעם הכתוב בזכרון העדות שקנו מידו קגמ"ו. ואם באמת מצווה מח"מ הוה קנין מאי בעי הכא הא אין קנין אלא בש"מ דלא היה מצווה מח"מ והיה מתנתו במקצת דלא חשו חכמים לטירוף דעתו מטעם דכיון דחזינן ליה דשייר במתנתו א"כ אינו חושב שימות אלא שיחיה ולפיכך שייר לעצמו לכשיעמוד ואסמכוהו חכמים כמתנת בריא דבעי קנין אבל כל שמצווה מח"מ בין בכל בין במתנה במקצת לא בעי קנין דחשו חכמים לטירוף דעתו. והוא תלמוד ערוך בפ' מי שמת (דף קנא) דפריך תלמודא מכמה ברייתות דמוכחי דקיימו חכמים את דבריהם בלא קנין אף במתנה במקצת ומשני התם במצוה מח"מ ופי' רשב"ם דמצווה מח"מ לא בעי קנין בין איכא שיור בין ליכא שיור והכי פסקינן לקמן התם בסוף הסוגיא והלכתא מתנת ש"מ במקצת בעי קנין ואע"ג דמת. מצווה מח"מ לא בעי קנין והוא דמת אבל עמד חוזר ואע"ג דקנו מיניה כלומר דקנו מיניה כדי ליפות כחו כמ"ש ה"ה ז"ל פ"ח מה' זכיה ע"ש ופסקו הרמב"ם פ"ח מה' זכיה הלכה י' ז"ל מתנת ש"מ שכתוב בה קנין בין שהיתה במקצת נכסיו בין שהיתה בכל נכסיו חוששין לה שמא לא גמר להקנותי אלא בשטר והואיל ומתנה זו לא הקנה אלא לאחר מיתה אין שטר לאחר מיתה והרי המתנה בטלה ואם קנו ממנו כדי ליפות כחו וכו' הרי היא קיימת ע"כ. וכתב ה"ה ז"ל ומה שכתב בין שהיתה במקצת הנכסים הוא כמגלה דעתו שמח"מ היא נותן ויתבאר בפ' זה ע"כ. והוא מ"ש הרמב"ם ז"ל בהלכה י"ו ז"ל בד"א כשנתן סתם שהרי אנו אומדים דעתו ואומרים הואיל ושייר לא נתכוון אלא להקנות לו מחיים במתנת בריא אבל אם נתן לו במקצת בפירוש במתנת ש"מ שאינו אלא לאחר מיתה א"צ קנין ואם עמד חוזר ואם לא עמד קנה זה המקצת ואם היה בה קנין לא קנה אא"כ היה מיפה כחו ע"כ. וכ"כ (בסי' נ"ר סעיף י"ז)