נאות יעקב צט

בעינן שחיטה גמורה, ואפילו הכי כשרה בה שחיטה שאינה ראוי'], ולדבריו דכל שאינה מוציאה מאיסור נבלה אלא מטומאתה לחודה, אינה שחיטה כלל, איך משכחת לה כלל לשחיטה שתטהר מטומאתה לתודה, אחרי דגם לענין זה בעינן שחיטה גמורה, ואם כן הדבר מוכיח מצד עצמו, דגם שחיטה שאינה באה אלא לטהר מטומאת נבלה, דין שחיטה עלה לכל דבר, ובודאי שחייבין על השני משום אותו ואת בנו. וכבוד ידידי שארי הגאון ר' חיים עוזר שליט"א העיר על דברי אלה דבאמת להתבואות שור אין שחיטה מועלת לטהר מטומאת נבלה לחודה, כל שלא הועילה להוציאה גם מידי איסור נבלה, מהאי טעמא דכל שאינה באה אלא לטהרה מטומאתה אינה שחיטה כלל, וממילא אינה מועלת גם לזה גופא, ורק בנולד ספק בשחיטתה, אפילו לשיטת הרמב"ם דגם בספק גמור דאורייתא אינה מטמאה במשא, התם הוא דמהני שחיטתה לטהרה מטומאתה, אף דאסורה באכילה מדין ודאי נבלה. כיון דהכא באמת אין כאן אלא ספק שחיטה פסולה, והא דאסורה ודאי באכילה, הוא רק מחמת החזקה דבהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת, וכיון דבחזקת טומאה לא אמרינן משום דהחזקה לא הוי בירור על המעשה אם כן במה שנוגע לטומאתה, יש לנו להסתפק שמא נשחטה כהוגן, [הנודע ביהודא כתב שיש לה גם חזקת טהרה] ולצד זה הרי אהניא שחיטתה באמת גם להוציאה מידי איסור נבלה, אלא דאנן במה שנוגע לאיסורה יש לנו חזקת איסור, והדין נותן שתהא אסורה ודאי, וכיון שהוא רק מצד הדין ולא מצד הבירור, הרי במה שנוגע לטומאתה, יש לנו לדון שמא היתה שחיטה גמורה דמהני באמת גם לאיסור, ולכן אהני מיהת עתה שלא תטמא. וזהו רק היכא דאיסור אכילתה בגדר ודאי, הוא מצד החזקה אבל היכא דאסורה ודאי מצד עצמה אינה שחיטה כלל, ולא מהני גם לטהרה מטומאת נבלה להתבואות שור. ואין דבריו מופרכין עוד מיני' ובי' כמו שהקשתי. איברא דאם כה נאמר הי' מתיישב מה דקשה לי בטרפה ששחטה, מנלן דשחיטתה מוציאתה גם מידי איסור נבלה, דקרא דוכי ימות מן הבהמה דמיני' דרשינן מקצת בהמה מטמאה ומקצת בהמה אינה מטמאה ואיזו זו טרפה ששחטה, הרי קרא זה גבי טומאה הוא דכתיב, ויש לנו ללמוד דשחיטתה מטהרתה מטומאת נבלה, אבל מנלן שמתירתה גם מאיסורה. ואם כי לשון המשנה הוא מנין ששחיטת טרפה מטהרתה, אבל באמת הרי שחיטת טרפה מוציאתה גם מידי איסור נבלה, ומנלן הא. ובשלמא לתנא דידן במתניתין (דף ע"ב) דנפקא ליה מסברא דטרפה מהני שחיטתה משום שיש במינה שחיטה, ולא נפקא מכלל צאן ובקר, יעו"ש בפרש"י במשנה בד"ה תאמר בטרפה ובד"ה שיש במינה שחיטה, אתי שפיר דמהני לה שחיטה לכולי מילתא דמהני בשאר צאן ובקר. אבל לתנא דברייתא (בדף ע"ד) דפריך בן שמונה יוכיח ומפיק לה מקרא דוכי ימות מן הבהמה, והרי קרא זה גבי טומאה כתיב, ומנא לן דמהני גם להתירה מאיסור נבלה. ולדברי התבואות שור הדבר מבואר. דמהא דחזינן דמהניא לה שחיטה לטרפה לטהרה מטומאת נבלה, מוכח גם כן שמוציאתה מידי איסור נבלה, דאלמלא כן אינה שחיטה כלל גם לטהרה מטומאתה, וכנ"ל. אמנם כן היה הדבר יוצא אם נקבל את דברי התבואות שור. אבל לדעתי עדיין קושיתי במקומה עומדת על עיקר דברי התבואות שור, דמופרכין הן מעצמן מהא דמהניא שחיטה לטהרה מטומאת נבלה גם בספק שחיטה דאורייתא בשעה שאסורה ודאי משום איסור נבלה, אחרי דלטהרה מטומאתה בעינן שחיטה וליכא. ומה שתירץ הגאון רח"ע שליט"א דהכא שאני דשחיטת ספק הוא והחזקה אינה בירור על המעשה, וכיון דבחזקת טומאה לא אמרינן, משום הכי בכל מה שנוגע לטומאתה מספקינן לה בשחיטה מעליתא, דמהני גם להתירה באכילה, ומה דאסורה ודאי באכילה מחמת החזקה, לא איכפת לן בשעה שאנו דנין על טומאתה. אם כי עמוקה עצתו, אני איני רואה כן, דלפי זה הרי יקשה לן עיקר דינו של התבו"ש שהתיר שחיטת השני בספק שבשחיטה, דמטעם זה עצמו, הי' לנו לאסור גם שחיטת השני. דהרי עיקר היסוד בזה דלדעת הרמב"ם גם בספק דאורייתא דאסורה ודאי משים נבלה אינה מטמאה במשא, הוא משום דהחזקה אינה בירור על המעשה, ופעולתה היא רק בנוגע להדין, דכל שיש לנו ספק, הדין הוא שמעמידין את הדבר על חזקתו הראשונה, ולכן לענין טומאה דאין לנו חזקה אין לנו אותו הדין שנדון על פיו כדי שתטמא, ומשום הכי יש מקום לסברת הגרח"ע נ"י, דבנוגע לטומאת נבלה מספקינן לה בשחיטה מעלייתא. אבל מטעם ספק זה עצמו הרי יש לנו לאסור גם שחיטת השני, ומה לנו דהראשון אסור באיסור נבלה ודאי, כיון דאיסור זה אינו מצד שברור לנו שמעשה השחיטה שלו היתה שלא כהוגן, אלא משום דבנוגע לאיסורו יש לנו חזקה החותך דין לאוסרה, אבל בנוגע לשחיטת השני דאין לנו חזקה לענין זה, הרי יש לאסור מספק, דשמא היתה מעשה השחיטה של הראשון עפ"י דין, ואם היתה המעשה כדין הרי אסורה שחיטת השני אף דאסורה משום נבלה, דלדידן דשחיטה שאינה ראוי' שמה שחיטה, הרי כך לי אם אסורה משום נבלה כמו אם אסורה משום טרפה. והא דבכל מקום דשחיטתה נבלה מותר לשחוט בנה אחרי', הוא משום דהיכא דאסור משום נבלה, לא היתה מעשה השחיטה כדינה, דבאופן אחר לא היתה שחיטתה נבלה, והיינו היכא דאיסורה ודאי שלא מחמת חזקה, אבל הכא דהוי ספק במעשה שחיטתה, ומה דהוי ודאי נבלה הוא רק מחמת החזקה, שאינה בירור על המעשה, אם כן בנוגע לשחיטת השני הוי דינה כמו במה שנוגע לענין טומאת נבלה של עצמה. ויש לאסור שחיטת השני מספק, דשמא היתה שחיטת הראשון שחיטה כשרה. [ואין לדמות זה לסברת הריטב"א דחזקה אין לדון אלא באותו דבר שבו נולד הספק וכפיהו אנו דנין גם בנוגע אחר כך לשארי דברים, ומשום הכי כיון דכבר החזקנו את הראשון לודאי איסור מהניא החזקה גם להתיר שחיטת השני, כל שכבר הוחזק האיסור בהראשון, מה שאין כן לענין טומאה דהספק נולד בבת אחת על איסורה ועל טומאתה, אין הספק של טומאתה נגרר בתר דין איסורה, כמו שאין הספק של איסורה נגרר בתר דין טומאתה. דזה אינו, דגם ספק זה דשחיטת השני, נולד בשעה אחת עם הספק שעל איסור הראשון עצמו, דבשעה שנשחטה, תיכף נולד לנו הספק אם שחיטה זו אוסרת שחיטת השני, דאיסור שחיטת השני חל תיכף בשעת שחיטת הראשין, ולא חסר עוד שום דבר לאיסורו. ולא דמי לדברי הריטב"א בספק טבל, דהתם חסר נגיעה בככר של תרומה, ואנו דנין כיצד יהי' הדין אם יגע אדם זה בטהרות, ובזה הוא דאמרינן, דכיון שכבר הוחזק אדם זה בטומאה ממילא הטהרות טמאות כשיגע בהן, אבל הכא איסור שחיטת השני אינן חסר דבר, והוא מעיקר הספק שבשחיטת הראשון ולכן דינו כטהרת טומאתה]: ואם באנו לקיים דברי התבואות שור במה שמתיר שחיטת השני, הוא רק מטעם זה דכל שחיטה שאינה מוציאה מאיסור נבלה, יהי' מאיזה טעם, אף אם היו כל מעשי' כדין, אין זו שחיטה כלל, דגם זהו פרט אחד מדיני השחיטה, שצריכה להוציא מדין נבלה אלא דלדידן סגי לן במה שמטהרת מטומאת נבלה, ולהתבואות שור בעינן דוקא שתוציא גם מידי איסור נבלה] וכשחסר לה פרט זה, שחיטה פסולה היא, ולכן כיון דהראשון אסור משום נבלה, יהי' זה מחמת חזקה, שאינה בירור על מעשה השחיטה, אבל על כל פנים איסורו איסור ולא הועילה שחיטתו להתירו, ממילא מותר לשחוט את השני דשחיטת הראשון אינה עוד כלום. אבל מטעם זה עצמו הרי תשאר קושיתי שלא תטהר גם מטומאת נבלה, דגם לזה בעינן שחיטה גמורה וכל שלא הועילה לאיסור נבלה הרי אינה שחיטה, דאף דעל המעשה אין לנו בירור ויש להסתפק שמא היתה כדינה, סוף סוף פסולה היא, כיון שמצד דין