נאות יעקב צח

דהמליקה אינה כשחיטה להתיר איסור נבלה, אלא דמגזרת הכתוב הותר כאן איסור נבלה בעולת העוף לגבוה וחטאת העוף לכהנים, ולכן חשיב לי' הותר מכללו בין לגבוה בין להדיוט כיון דהיתרה הוא מגזרת הכתוב ולא מפעולת המליקה. וכן נראה מגוף הלמוד דחטאת העוף נאכלת לכהנים דבזבחים (דף מ"ד) ובמנחות (דף ע"ג), דאמרינן שם ולכל חטאתם לרבות חטאת העוף סלקא דעתך אמינא נבלה היא. ואי דהמליקה לגבי כהנים היא כשחיטה לגבי הדיוט, מה נבלה היא זו, דסלקא דעתין דליתסר וצריך קרא לרבויי, והרי כבר התירתה המליקה מאיסור נבלה. וודאי אינו במשמע דזה גופא אשמועינן קרא דלכל חטאתם שהמליקה מוציאה מידי איסור נבלה, דלא קאי הכא הש"ס בדיני מליקה. ותו דאם כן למה לן ההיקש דטרפה דבזבחים (דף ס"ט) דמליקה אינה מטמאה בבית הבליעה אחרי דכבר נפקא לן מקרא דלכל חטאתם, שהמליקה היא כשחיטה להתיר איסור נבלה והרי היא כשחיטה לגבי כהנים, ואם כן אין כאן נבלה כלל שתטמא. ורש"י פירש שם בזבחים דמקרא דלכל חטאתם לא ידעינן אלא דחטאת העוף אינה מטמאה בבית הבליעה אבל עולה מנלן. אולם אם נאמר דקרא דלכל חטאתם בא ללמדנו שדין המליקה להתיר איסור נבלה בחטאת העון כשחיטה בחולין הרי אינו מובן כלל, למה ישתנה בזה דינה של המליקה בעולה מבחטאת. דודאי פשוט הוא, שכל שדין המליקה להתיר איסור נבלה כשחיטה, דינה אחד בעולה כבחטאת, ולמה לן קרא למעוטי לעולה מטומאת בית הבליעה. אלא ודאי דגם בחטאת העוף, אין המליקה כשחיטה בנוגע לאיסור נבלה, אלא דגזירת הכתוב הוא להתיר לכהנים לאוכלה באיסורה ומצותה בכך, ומשום הכי בעולה דליכא מצות אכילה הוי אמינא שתטמא בבית הבליעה ולכן צריך להיקישא דטרפה. והדברים מכוונים בלשון רש"י בזבחים (דף ס"ט) שם ד"ה הא נמי נבלה, וזה לשוני, מאן לימא לן דלאו נבלה היא נהי דהותרה מליקת חטאת העוף לכהנים מגזרת הכתוב דלכל חטאתם עולה שלא הותרה להם תטמא בבית הבליעה. הרי מפורש מדבריו דכל מה דצריך קרא לעולה שלח תטמא, הוא רק משום דבחטאת אין היתירה אלא מגזרת הכתוב). וכן מוכח מהסוגיא דמנחות (דף ה' ע"ב) דפריך והרי מליקה שאסורה להדיוט ומותרת לגבוה, ומאי פריך ממליקה דלגבי גבוה היא כשחיטה, ואינה נבלה כלל, אחרי שיש לה מתיר. ואין לדחוק ולומר דזה נכלל בתירוץ הש"ס דקאמר קדושתה אוסרתה דאינו במשמע כלל, עיין שם ברש"י ותוס' [ונראה לי עוד דלא שייך כלל לומר שהמליקה תתיר נבלה לגבוה דהרי האיסור לגבוה הוא מקרא דממשקה ישראל שכל שאסור להדיוט אסור לגבוה, וביותר לפי מה שהוכחנו בסימן ח' בעיקר הדבר של איסורי הדיוט לגבוה, דלא נאמרו האיסורים לגבוה בעצם וראשונה כמו שנאמרו להדיוט, אלא דמשום שנאסרו להדיוט זה גופא אוסרן לגבוה ואין לגבוה פרטי איסורים, אלא איסור אחד כלליי, שכל שאסור להדיוט אסור משום זה לגבוה. ולפי זה הרי אין מקום כלל לומר שהמליקה מתרת איסור נבלה לגבוה, דאיזה איסור תתיר, אחרי דלגבוה בעצם לא נאמר כלל איסור נבלה, אלא דמשום שאסור להדיוט אין זה ממשקה ישראל, ולהדיוט הרי נשאר באיסורו גם אחר המליקה, וסוף סוף אין זה ממשקה ישראל. ואפילו לשיטת התוס' בזבחים (דף פ"ח) דמה שמותר לכהנים הוי ממשקה ישראל, דלדידהו אפשר לומר דהמליקה מתרת איסור נבלה בין לגבוה בין לכהנים, והוי ממשקה ישראל כיון שהותרה לכהנים. אכתי זהו רק בחטאת העוף, אבל בעולת העוף הרי לא מצינו כלל שהותר בו איסור נבלה לכהנים. ואיפכא חזינן ביבמות (דף ל"ב) דבהא דאמרינן שם כשהותרה במקדש אצל כהנים הותרה, דקדק רש"י וכתב, לכהנים הותרה בחטאת העוף, הרי נראה דבעולת העוף גם הכהן מוזהר משים נבלה, באופן דגם אחר המליקה אינה ממשקה ישראל, ואם כן מה התירה המליקה. ואם באנו לומר שהמליקה מתרת, הוא רק שמתרת לאיסור זה גופי' דממשקה ישראל, דבעלמא משום שאסור להדיוט אסור לגבוה והכא על ידי המליקה מותרת לגבוה אף על פי שאסורה להדיוט. אבל אם כן הרי לא יהי' כלל היתר המליקה לאיסור נבלה, אלא לאיסור אחר האוסר לגבוה כל מה שאסור להדיוט, ומשים מין היתר כזה, לא נוכל לדון על המליקה שהיא כשחיטה. ואולם כל דברינו אלה אינם אלא להסביר טעם הדבר, דלא שייך במליקה שתתיר איסור נבלה לגבוה, אבל העיקר הרי מפורש יוצא מהסוגיות דחולין ודמנחות הנ"ל שאין במליקה שום מתיר, אלא דמצותה בכך שתהא מותרת לגבוה גם בשעה שיש עלי' איסור נבלה]. ולפי כל זה הרי הדבר מוכרח דהמליקה גם כשהיא בפנים אינה באה אלא לטהר אבל לא להתיר, ואם כן לדעת התבואות שור דהשחיטה כשאינה אלא מטהרת מטומאת נבלה, אינה שחיטה כלל לשום דבר, הרי לא נוכל לומר על המליקה גם כשהיא בפנים שדין שחיטה עלי', אחרי שאינה מתרת לאיסור נבלה. ולפי זה הקושיא במקומה עומדת למה לן קרא למעוטי את המולק בחוץ שהוא פטור, אחרי דמליקתו בחוץ הוי נבלה גמורה, וגם כשהיא בפנים אינה מוציאה מידי איסור נבלה, אם כן איך תיסק אדעתין לחייב על מליקה בחוץ, אחרי דאין למליקה דין שחיטה לא בחוץ ולא בפנים. ואין לומר דמכל מקום כיון דבפנים מכשרת היא את הקרבן, יהי' על זה שם שחיטה או שם מליקה, אבל על כל פנים היא המכשרת, ומשום הכי הוי אמינא לחייב עלי' בחוץ. דזה אינו משום דבהכשר כזה שאין עליו דין שחיטה הרי לא עדיף המולק מהקומץ ומקבל את הדם, שמכשירין את הקרבן, ואפ"ה ממעטינן להו דאין חייבין עליהן בחוץ, דלהכי כתב רחמנא בזריקה למימר דלא אתיא מביניא כדאמרינן (בדף ק"ז:) ואין חייבין אלא על שחיטה זריקה והעלאה, ומהיכי תיתי לחיובי אמליקה, כל שאין עלי' דין שחיטה. אשר על כן נראה עיקר דשחיטה המטהרת מידי טומאת נבלה, אף שאינה מתרת את איסורה דין שחיטה לה לכל דבר, ולכן המליקה בפנים, אף שאינה מועלת אלא להוציא מידי טומאת נבלה, דין שחיטה עלה, ומשום הכי הוי סלקא דעתין לחייב עלי' בחוץ, כיון דבפנים דינה כשחיטה וצריך קרא למעוטי. וגם מפסולי שחיטה הפוסלין במליקה כמו שהיי' הגרמה, קשה להבין לדעת התבואות שור דמה שמטהר מטומאת נבלה לחודה אין עוד עליה דין שחיטה. דלפי זה למה יהיו נוהגין בה פסולי שחיטה במליקה, שאינה באה אלא לטהר מטומאת נבלה ואין עליה דין שחיטה כלל. ד) ועוד דעיקר דברי התבואות שור מופרכין מיני' ובי', דהרי גם לטהרה מטומאת נבלה בעינן שחיטה גמורה שיהי' עלי' דין שחיטה לכל דבר, [דרק בשחיטה שאינה ראוי' לר' שמעון דלאו שמה שחיטה, אשכחן דלטהרה מטומאת נבלה מהני גם שחיטה שאינה ראוי', אבל בכל שארי פרטי השחיטה ודאי דגם לטהרה מטומאת נבלה בעינן שחיטה כשרה בכל פרטי'. תדע דשחיטה שאינה ראוי' לר' שמעון הרי מהני גם להתירה מאיסור נבלה, כדחזינן בשחיטת קדשים דהוי שחיטה שאינה ראוי' כדאמרינן (בדף פ') וודאי דשחיטתן מוציאתן מידי איסור נבלה לר' שמעון, ואם כן אין ללמוד מפרט זה לשארי פרטי הכשר השחיטה, דלהתיר איסור נבלה הרי ודאי *) וגם לפי מה שכתוב על גליון דפוסי ווילנא מנוסחאות רש"י דרק למליקות פסולות אצטריך האי היקישא, דאלו מליקות כשרות בהדיא איתרבו מלכל חטאתם בפרק ב"ש לרבית חטאת העוף. הכי פירושו דלמדנו לעולה מחטאת, דכמו דבחטאת אהני מליקתה שלא תטמא בבית הבליעה, הכי נמי בעולה, דאינו מטמא אבל לא שהועילה המליקה בחטאת להוציא מידי איסור נבלה. דוה נסתר מהסוגיא דחולין הנ"ל