נאות יעקב ק

חזקת איסור אסורה היא משום נבלה, וכשחסר לה היתר זה, מאיזה טעם שיהי', כבר שחיטה פסולה היא לכל דבר אף אם היו כל מעשיה כהוגן, ושחיטה כזו אין לה לטהר מידי טומאת נבלה: ואולם גם אי יהיבנא לה לסברת הגרח"ע נ"י הנ"ל דשחיטת ספק שאני בזה, אכתי לא נוכל לקבל את, דברי התבואות שור. לפי מה שכתב הרמב"ם בפרק ב' מה' אבות הטומאות בשחיטת עכו"ם, דאינה מטמאה אלא מדרבנן, ובאיסור נבלה נראה מדבריו בה' שחיטה דאסורה מדאורייתא, ולהתבו"ש הרי תקשה איך מהני שחיטה כזו לטהר מטומאת נבלה, כל שלא הועילה להוציאה מידי איסורה, דאינה שחיטה כלל. איברא דהתבואות שור עצמו כתב בביאור דעת הרמב"ם דגם איסור נבלה דשחיטת נכרי אינה אלא מדרבנן, כמבואר בדבריו בסימן ב' באריכות, אבל כל גדולי האחרונים הרי אין דעתם כן, ועיין בפרי חדש שם, ולדידהו הרי יש לנו הוכחה ברורה מדברי הרמב"ם, דגם כשאינה מוציאה מידי איסור נבלה, דין שחיטה עלה, דאם לא כן איך מטהרת שחיטת עכו"ם מטומאת נבלה. וכיון שכן מוכח מכל הלין דשחיטה שהועילה לטהר מטומאת נבלה לחוד, שחיטה היא לכל דבר. ולפי זה, קטן היודע לאמן ידיו וגם מומחה בהלכות שחיטה ששחט בינו לבין עצמו, אפילו להראשונים דשחיטתו פסולה, אסור לשחוט בנה אחרי'. דכיון דפסולה הוא מחמת חסרון נאמנות דאינו אלא ספק, ולדעת הרמב"ם דגם בספק דאורייתא בחזקת טומאה לא אמרינן, הרי הועילה שחיטתה להוציאה מטומאת נבלה, והויא שחיטה לכל דבר, דהעיקר כהפרי מגדים, דגם כשהועילה שחיטתו לטומאה גרידא שחיטה היא, ואסור לשחוט את השני ה) וראיתי למחבר אחד שהביא ראי' לדעת התבואות שור, מהא דתניא בתוספתא דפרק אותו ואת בנו, שחט עכו"ם את הראשון שוחט אחריו את השני. ולשיטת הרמב"ם דשחיטת עכו"ם מטהרת מטומאת נבלה מדאורייתא, הרי תקשה איך שוחט את השני אחר שחיטה כזו שהועילה לטהרו מטומאת נבלה, ומוכח דכל שלא התירה לאיסור נבלה אין זו שחיטה, וכדעת התבואות שור. והנה אנו אין לנו לקבל דבר זה לראי', אחרי שבשום אופן אי אפשר להרכיב דעת התבואות שור עם הפירוש בדברי הרמב"ם דשחיטת עכו"ם אין בה טומאה אלא מדרבנן ואיסורה משום נבלה הוא דאורייתא. דהרי תקשה, איך מטהרת שחיטה כזו מטומאת נבלה, בשעה שלא היציאה מידי איסורה ואינה שחיטה כלל, ולהתבואות שור על כרחין דגם איסורה אינו אלא מדרבנן, וכמו שכתבנו לעיל. ואם כן אין לנו שום מקום להביא ראי' מהתוספתא לדברי התבואות שור. אלא דקושיא חזקה היא לדעת הרמב"ם בשחיטת עכו"ם, מתוספתא זו, בין לשיטת הפרי מגדים בין לשיטת התבו"ש. והדבר צריך יישוב. ולהתבואות שור הקושיא חזקה עוד יותר אחרי דלדידי' מוכרחין אנו לפרש בדעת הרמב"ם, דשחיטת עכו"ם גם איסור נבלה שלה אינו אלא מדרבנן, (והוא מפרש כן באמת לדברי הרמב"ם, בסימן ב', אך לא מטעמנו] ולפי זה הרי הועילה שחיטת הראשון בין לאיסור בין לטומאה. אכן לדעתי גם קושיא אין כאן לדעת הרמב"ם, דהרי טעמו של הרמב"ם בהא דשחיטת עכו"ם אינה מטמאה אלא מדרבנן, כפי המבואר בדבריו בפרק שני מהלכות אבות הטומאות הלכה י', הוא משום דשחיטת עכו"ם איסורה מדין תקרובת עכו"ם, וכיון דתקרובת עכו"ם גופה אינה מטמאה אלא מדרבנן, לא חמירא סתם שחיטתן מתקרובתן. וטעם זה הרי אין לו מקום אלא לפי שיטתו דפסול שחיטת עכו"ם הוא מקרא דוקרא לך ואכלת מזבחו, דכיון דהתורה ביארה טעם איסורו משום תקרובת עכו"ם, ודאי דלא חמירא מתקרובת עצמה. אבל להראשונים דפסול שחיטת עכו"ם הוא מקרא דוזבחת ואכלת, דכל שאינו בר זביחה אין שחיטתו שחיטה, הרי הוי פסול זה כשאר פסולי שחיטה, וודאי דשחיטתו נבלה לכל דבר כמו בפסול שהיי' כו'. והנה טעם זה של הראשונים דשחיטת עכו"ם פסולה מוזבחת ואכלת, מקורו בתוספתא ריש פרק א' דחולין הובאה בביאורי הגר"א ריש סימן ב', והרמב"ם שהביא טעם אחר לא פסק לאותה תוספתא. וכבר האריכו האחרונים בטעמו של הרמב"ם בזה. אולם להתוספתא עצמה הרי ודאי דשחיטת עכו"ם נבלה גמורה היא ומטמא מדאורייתא, אלא דהרמב"ם לא פסק כוותה. ובכן לא קשה תו על הרמב"ם מדינא דשחט עכו"ם את הראשון שוחט אחריו את השני דתנינא בתוספתא, דלא נפלאת היא אם גם תוספתא זו סברה כאותה תוספתא דבפרק קמא דחולין, דשחיטת עכו"ם פסולה מוזבחת ואכלת והויא נבלה גמורה לכל דבר, ולא קשה להרמב"ם דלית לי' עיקר טעם זה. על כל פנים אין לנו מתוספתא זו שום ראי' לדעת התבו"ש אחרי דלהתוספתא פסולה גמורה היא לכל דבר ואינה מטהרת גם מטומאת נבלה. ו) ולכאורה קשה לדברינו מדברי התוס' דחולין (דף פ"ו) שהקשו בשחיטת חרש שוטה וקטן לרבנן אי פלגא ופלגא הוא יהא מיתר לשחוט אחריהם משום דבהמה בחזקת איסור עומדת, והרי מזה סתירה לדברינו דגם בספק שבשחיטה אף שיש לו חזקת איסור אסור לשחוט בנה אחרי', משום דבחזקת איסור אמרינן בחזקת טומאה לא אמרינן, כמו שהעירני לזה ידידי הגאון ר' העניך נ"י אייגעש. ויהי' מזה ראי' להתבואות שור ודלא כהפרי מגדים. אכן באמת אין מדברי התוס' שום סתירה לעניננו, דכל דברינו הרי הם לשיטת הרמב"ם, דגם בספק גמור דאורייתא בחזקת איסור אמרינן בחזקת טומאה לא אמרינן, אבל לשיטת התוס' בפ"ק דחולין דבספק דאורייתא מטמא משום נבלה, הרי בודאי דמותר לשחוט את השני אחר שחיטה כזו. והתוס' (בדף פ"ו) דקאי בספק דאורייתא, הרי לשיטתם הקשו שפיר דיהא מותר לשחוט אחריהם, ואין סתירה לדברינו שמכוונים לדעת הרמב"ם. אולם בדרך חדוד, יש לומר עוד דמדברי התוס' האלו לא מסתייא דלא קשיא אלא דגם סיועי מסייע לן. דזה לשון התוס' בקושיתם: ורבנן מאי טעמיי' אם רוב מעשיהם מתוקנים אם כן יהא מותר לאכול משחיטתם, ועוד השוחט אחריהם אמאי אינו סופג ארבעים ואי פלגא ופלגא אם סמוך פלגא דמקולקלין לחזקה דעומד בחזקת איסור ואיתרע לי' מחצה דמתוקנים אם כן יהא מותר לשחוט אחריהם וגם יתחייבו על שחיטתן משום נבלה. עד כאן לשונם. ודבריהם תמוהים דלמה להו להקשות מדינא דסמוך פלגא לחזקה ומטעם רובא, ואמאי לא הקשו בפשיטות מטעם חזקה, דכיון דהוי פלגא ופלגא לוקמה אחזקת איסור ותהא ודאי נבלה, ככל ספק שבשחיטה, ויהא מותר לשחוט אחריו, ולמה להו לטעמא דרובא. לכן נראה יותר דהתוס' דהכא קאו בשיטת הרמב"ם, דגם בספק דאורייתא, בחזקת איסור אמרינן בחזקת טומאה לא אמרינן, ופליגי על התוס' דפרקין קמא. ולכן לא הקשו בפשיטות דלוקמה אחזקת איסור ויהא מותר לשחוט אחריהם, דכיון דבחזקת איסור אמרינן בחזקת טומאה לא אמרינן, הרי הועילה שחיטת הראשון לענין טומאה, ואסור לשחוט אחריהם, ודלא כדעת התבואות שור. ולכן הקשו מטעם סמוך פלגא לחזקה ומדין רובא. דהנה טעם הדבר דלדעת הרמב"ם גם בספק דאורייתא בחזקת איסור אמרינן בחזקת טומאה לא אמרינן, הוא משום דחזקה לא