נאות יעקב צז

הכי איפלגו אי מהני החזקה לענין טומאה ועיין בבכור שיר בחידושיו (בדף י"ג) שכתב שכן הוא גם דעת הרשב"א. וצ"ע בזה מדברי הרשב"א בחידושיו (בדף ט') יעוי"ש] כמבואר בדבריו בפרק א' מהלכות שחיטה הלכה י"ב, וכפי שביארם התבואות שור בסימן כ"ה ס"ק ג', דגם למאן דאמר דאסור באכילה גרידא הוא גם כן מדאורייתא, ואפילו הכי לא מטמא דלא מהני החזקה לטומאה, והרמב"ם פסק כוותי', יעוי"ש בדבריו שהכריח כן מלשון הרמב"ם והגמ'. (ולולא דברי קדשו הי' אפשר לומר דהרמב"ם פסק כהברייתא דמטמא במשא דלדידי' הוי ספק דאורייתא, ופליג בזה על התוס' דגם למאן דאמר זה הוי דרבנן, ומאן דאמר דאסור באכילה ואינה מטמאה, טעמי' מפני שהוא ספק דרבנן, וזהו גופא טעם מחלקותם, ומצאתי בתשובת הגאון רע"א סי' קס"ב שכתב כן בדעת הרמב"ם, ואם כן בספק גמור דאורייתא, כולי עלמא סבירי להו דמטמא במשא, אך דברי התבואות שור חזקו, מלשון הרמב"ם באבות הטומאה דפסק כמאן דאמר דאסור באכילה וסבירא לי' דגם לדידי' הוי נבלה דאורייתא, ואפילו הכי אינה מטמאה במשא דלא מהניא החזקה לטומאה, ולפי זה גם בכל ספק בשחיטה אפילו כשהוא דאורייתא אינה מטמאה] וכיון שכן יש לומר דלדעת הרמב"ם גם בכל ספק בשחיטה אפילו כשהוא ספק דאורייתא ויש לו חזקת איסור והוי ודאי נבלה, אפילו הכי יהא אסור לשחוט בנה אחרי', דכיון דבחזקת טומאה לא אמרינן, הרי הועילה השחיטה לטהרה מטומאת נבלה, ופשוט נראה דשחיטה שהועילה להוציא מידי טומאת נבלה, אף אם לא התירה מידי איסור נבלה, אסור לשחוט את השני אחריו, דכל שהועילה להוציא מדין נבלה, גם אם מטומאתה לחוד, שמה שחיטה. ומעתה מדוקדקין דברי הט"ז בסימן ט"ז שהבאנו לעיל, מש"כ דבספק בשחיטה אין להקל לשחוט בנה אחרי', והקשיתי בממה נפשך, דאי איירי בספק שיש לו חזקת איסור דהוי ודאי נבלה, הרי באמת מותר לשחוט אחריו, ואי בספק שאין לו חזקת איסור מאי אין להקל דקאמר הרי אין זה אלא איסור גמור ככל ספק איסור, ולפי דברינו יש לומר דקאי באופן שיש לה חזקת איסור, ובאמת אין כאן שחיטה כלל ומדינא מותר לשחוט אחרי', אלא דהט"ז חשש לדעת הרמב"ם דגם בספק דאורייתא אינו מטמא, ולדידי' דהועילה השחיטה לטהר מטומאת נבלה, יש לאסור שחיטת השני. ומשום דרוב הראשונים נחלקו עליו בזה, כתב דאין להקל בזה נגד דעת הרמב"ם. ג) שוב התבוננתי שפרט זה, דשחיטה שהועילה לטהר מטומאת נבלה לחודה אי חשיבא שחיטה, שנוי במחלוקת גדולי האחרונים. דהתבואות שור בסימן כ"ה ס"ק ג' אחר שהביא דעת הרמב"ם דגם בספק גמור דאיסור אכילתה מדאורייתא, בחזקת איסור אמרינן בחזקת טומאה לא אמרינן, מסיק ואזיל דלפיכך מותר לשחוט בנה אחרי'. הרי שדעתו דגם שחיטה שהועילה לטהר מטומאת נבלה, כל שלא הועילה להוציא מידי איסורה, אין זו שחיטה כלל ומותר לשחוט השני תחריו, וזהו דלא כמו שכתבנו. והפרי מגדים שם בשפתי דעת ס"ק א' הביא דבריו וחלק עליהם מטעם הנ"ל, דכל שהועילה השחיטה לטהר מטומאת נבלה, אסור לשחוט אחריה. [וראיית הפרי מגדים שם מטרפה, דלרבנן דר' שמעון אסור לשחוט בנה אחריה אינה מובנת כלל. דבטרפה הרי הועילה שחיטתה להוציאה גם מידי איסור נבלה, וצ"ע בדעתו הגדולה, גם קשה עליו עוד מדברי עצמי בסימן ט"ז ס"ק י"ט בשפתי דעת שהבאנו לעיל דבמקום דאיכא חזקה מותר לשחוט בנה אחרי', ואולי דעתו לפסוק כהתוס' דבספק דאורייתא כולי עלמא סבירי להו דגם בחזקת טומאה אמרינן, ולא חש לדעת הרמב"ם, אלא דהכא חלק על התבו"ש במ"ש דגם לדעת הרמב"ם מותר לשחוט בנה אחרי']. הרי לפנינו מחלוקת גדולי האחרונים בשחיטה שמטהרת מטומאת נבלה ואינה מוציאה מידי איסורה אי חשיבא שחיטה, ולדעת התבו"ש כל שלא הועילה להוציא גם מידי איסור נבלה אינה שחיטה ומות לשחוט את השני אחריו. ולפי זה בקטן מומחה ויודע לאמן ידיו ששחט בינו לבין עצמו, יהא מותר לשחוט את השני, גם לדעת הרמב"ם דאפילו בספק דאורייתא בחזקת איסור אמרינן בחזקת טומאה לא אמרינן. אולם לדעתי העיקר בזה כהפרי מגדים, דכל שחיטה שהועילה לטהר מטומאת נבלה חשיבא שחיטה לכל דבר. ונראה לי להביא ראי' לזה מהא דבזבחים (דף ק"ז) ממעטינן מקרא דהשוחט ולא המולק דהמולק בחוץ פטור. ולכאורה טעמא בעי דלמה לן קרא לפטור את המולק, והרי המולק בחוץ נבלה היא, דגם בשוחט כי האי גוונא פטור, ואיך סלקא אדעתין לחייב את המולק, דצריך קרא למעוטי, ולא יהא אלא כשוחט ונתנבלה בידו. ודוחק לומר דברייתא זו אתיא כמאן דאמר אין שחיטה לעוף מן התורה, דאהניא לה מליקתה בחוץ להוציא מידי נבלה ואפילו הכי מיעטה רחמנא דהמולק פטור. ועוד דלמאן דאמר זה הרי קשה באמת למה המולק בחוץ פטיר, דלדידי' גם הנוחר בחוץ צריך להיות חייב, וכבר העיר בזה המקנה בחידושיו (בדף נ"ז), ועיין מה שכתבנו בזה בסימן י"ג בדברינו להגאון האב"ד דק"ק פאניעוועזש שליט"א. על כל פנים אין לומר דברייתא זו אתיא דלא כהילכתא דוקא, וכמאן דאמר אין שחיטה לעוף מן התורה. ומה גם דבברייתא דזבחים ר' עקיבא הוא דדריש לה להך דרשה דהשוחט ולא המולק, ולפי המבואר בבכורות (דף ל"ג) דר' עקיבא לית לי' לדרשא דר' אליעזר הקפר דמה פסולי המוקדשין טעון שחיטה אף צבי ואיל טעון שחיטה, הרי מוכרח דסבירא לי' דיש שחיטה לעוף מן התורה כמבואר שם בתוס' ורא"ש [זולת לחד תירוץ שבתוס' דר' עקיבא מצי סבר אין שחיטה לעוף מן התורה]. ואם כן קשה מה דצריך קרא למעט את המולק. והפשט הפשוט, דכיון דהמליקה מכשרת את הקרבן ומהניא לה בפנים כמו שחיטה בחולין, הוי אמינא דהוא הדין דמיחייב עלי' באופן זה עצמו בחוץ, אף דבחוץ הוי נבלה. ומעתה יש לנו לראות טיב המליקה בפנים מה דינה בנוגע להוציא מידי נבלה, אם היא לגמרי כשחיטה להוציא גם מידי איסור נבלה, או שמטהרת רק מטומאת בית הבליעה אבל אינה מתרת לאיסור נבלה. ונראה לי דהמליקה גם כשהיא בפנים אינה מוציאה מידי איסור נבלה, לא לגבוה ולא לכהנים, אלא דמצותן בכך להקטיר ולאכול באיסור נבלה. דבזבחים (דף ס"ט) דרשינן מטרפה הנאמר בקרא דנבלת עוף טהור, מה טרפה שאין מתרת את האיסור אף כל שאין מתרת את האיסור יצא מליקה שהיא בפנים הואיל ומתרת את האיסור אינה מטמא בגדים בבית הבליעה. הרי דאצטריכו לדרשא מיוחדת שתטהר מליקה מטומאת נבלה, ואם כן נראה פשוט דמטומאה דאשכחן קרא הוא דמטהרת, אבל לאיסור דלית לן קרח, אינה מתרת. דהיקישא דטרפה בקרא דטומאה כתיב, ולענין זה הוא דמהני מליקה, אבל לא לאיסור. אלא דגזרת הכתוב הוא להקריבה לגבוה באיסור נבלה, וכן בחטאת העוף הנאכלת לכהנים, אין המליקה כשחיטה להתיר להם איסור נבלה, אלא דגזרת הכתוב הוא להתיר לכהנים שיאכלוה באיסורה. והדבר יוצא מפורש מהסוגיא דחולין (דף ק"כ) דאמרינן שם נבלה נמי אישתראי מליקת עוף לגבוה, ואלא חלב חי' להדיוט, נבלה נמי אישתראי מליקה דחטאת העוף לכהנים. הרי דאיסור נבלה הוי הותר מכללו, במה שהותרה עולת העוף לגבוה וחטאת העוף לכהנים, ואי נימא דהמליקה מוציאה מידי איסור נבלה כשחיטה בחולין, איך חשבינן לה להותרה מכללה משום היתר מליקת העוף, אחרי שהמליקה התירתו כשחיטה, ואטו נימא דנבלה חשיבא הותרה מכללה במה שהשחיטה מותרת באכילה. אלא ודאי