נאות יעקב צו

מגמ' זו עצמה, והבאתי ראיה דהא דאיסורי הדיוט אסורין לגבוה, אין פירושו שנאמרו פרטי האיסורים לגבוה כמו שנאמרו להדיוט, דבאופן זה לא הוי שייך באמת למיסר לגבוה מידי דסכנה, אלא דאיסורן לגבוה הוא משום זה גופא דאסורין להדיוט, אבל האיסורין בעיקרן לא נאמרו לגבוה, גם אין לגבוה פרטי איסורים אלא סוג איסור אחד, דכל שאסור להדיוט אסור משום זה לגבוה, ולכן שייך איסור זה גם במידי דסכנה, דמכל מקום אסור להדיוט, ואסור משום זה גם לגבוה, ולפי זה אין מכאן ראי' לטעמו של הדר"ג דממשקה ישראל אינו אלא פסול. דאפילו אי נימא שיש איסור לגבוה, שייך איסור זה גם במידי דסכנה, כיון דאיסורו דלגבוה הוא רק משום שאסור להדיוט, ואם כן גם כשאסור להדיוט משום סכנה, סוף סוף מאיסורי הדיוט הוא ואסור משום זה גם לגבוה. איברא דלסברת הדר"ג הי' מקום להסביר דברי התוס' בחולין (דף צ') שהקשו באיסור גיד על מוקדשין דהוי מוסיף לגבוה. ודבריהם תמוהים כמו שתמה המהרש"א כיון דכל איסור גיד לגבוה הוא משום שאסור להדיוט ולא הוי ממשקה ישראל, אם כן כל זמן דלא חל איסורו להדיוט מותר גם לגבוה. והמהרש"א תירץ דסברת התוס' היא כיון דאם היו חולין היו אסורין להדיוט באיסור גיד לא הוי גם זה ממשקה ישראל. ואין דבריו מובנים כיון דהאיסור דלהדיוט הוא האוסרו לגבוה, אם כן כל זמן שאין כאן איסור להדיוט במה יאסר זה לגבוה, ומה לנו שאם הי' חולין הי' אסור להדיוט כיון דעתה אין איסורו איסור להדיוט, וביותר לפי מה שהוכחתי מיין מגולה דפסול לנסכים לפי שאינו ממשקה ישראל, דלא נאסרו לגבוה האיסורים בעיקרן אלא דאיסורן לגבוה הוא משום זה גופא שאסור להדיוט. אם כן כל זמן שאין בו איסור להדיוט מפני מה יאסר זה לגבוה. ולדברי הדר"ג מוסברים דברי המהרש"א דאחרי דאיסורי הדיוט אין איסורן איסור כלל לגבוה, ואין בהן אלא פסול דמה שאינו ראוי לישראל אין זה קרבן, ואם כן העיקר דכשהוא חולין צריך להיות ראוי להדיוט דמשהוקדשו הרי כל המוקדשין אינן ראוין להדיוט. אבל אכתי כיון דדברי הדר"ג אינן אלא לרב חסדא, הרי דוחק הוא להעמיד קושית התוס' אליבא דרב חסדא דוקא. ואולם כבר יישבנו דברי התוס' בסימן ח', דהעיקר בדיני כולל ומוסיף דאזלינן תמיד בתר הצד החיובי, דכל היכא שאם רק יחול על האיסור, יחול באותה שעה גם על ההיתר הוי זה מוסיף, ולכן אין לדון בנידון דידן בהיפוך דכיון דלא חל עדיין לגבוה לא יחול גם להדיוט ולא יהי' בזה מוסיף, אלא דכל דכשיחול על האיסור יחול גם על ההיתר מקרי זה כולל ומוסיף, וכיון דכשיחול להדיוט יחול גם לגבוה חל על שניהם מדין מוסיף. ומיושבין דברי התוס' בלי פקפוק. והנני ידידו המתענג על דבריו ומתגעגע עליהם תמיד. יעקב כהנא שפירא. סימן טז בדין שחיטת אותו ואת בנו אחר שחיטת קטן מומחה ויודע לאמן ידיו ששחט בינו לבין עצמו. גם יבואר בו יישוב לקושית האחרונים בעיקר שחיטת קטן ופלפול בדבריהם. כתב הטור בסימן א' וקטן מומחה ויודע לאמן את ידיו לשחוט, לא ישחוט בינו לבין עצמו ואם שחט שחיטתו כשרה. וכתבו הבית יוסף והב"ח דהטור דייק לה מלשון הרא"ש וכן כתב הרשב"א במשמרת הבית. אכן הרא"ה שם בבדק הבית ובהגהות אשר"י פרק קמא דחולין כתבו, דבאין אחרים רואין אותו גם בדיעבד שחיטתו פסולה. והרמ"א בסימן ה' כתב, אבל אם שחט בינו לבין עצמו שחיטתו פסולה, אף על פי שיודע הלכות שחיטה. והוא כדעת הרא"ה וההגהות אשר"י הנ"ל. א) ולכאורה נראה דלהני ראשונים, ולפי פסק השו"ע, דכששחט בינו לבין עצמו שחיטתו פסולה, מותר לשחוט בנה אחריה, כדין כל שחיטה פסולה שאינה בדין אותו ואת בנו. דאף על גב דטעמם הוא משום דאין נאמנות לקטן, כמבואר בדבריהם בהגהות אשר"י ובבדק הבית, ואם כן אין זה ודאי פסול, דכל שהוא משום חסרון נאמנות, הרי מידי ספק לא יצא, ולפי זה יהא אסור לשחוט בנה אחריה מספק. מכל מקום כיון דהוא ספק שבשחיטה, הרי דינו כודאי נבלה, דאמרינן העמד בהמה על חזקתה והוי ודאי נבלה, ומותר לשחוט בנה אחרי' כדין כל ודאי שחיטה פסולה. דאפילו אי נימא דהחזקה אינה מבררת את גוף המעשה, ואין לנו אלא דין של ודאי איסור, אבל עצם המעשה מסופקת לנו שמא שחט כהוגן, אפילו הכי אין לאסור שחיטת השני מספק, דשמא הי' שחיטת הראשון כראוי, דכיון דמכל מקום אסורה ודאי משום נבלה, הרי כל שחיטה שלא הועילה להוציא מידי נבלה אינה שחיטה כלל אפילו אם היתה כולה כדין ומותר לשחוט את השני אחריו. ואם כן שחיטת קטן מומחה ויודע לאמן ידיו להראשונים דכששחט בינו לבין עצמו, שחיטתו פסולה, אף שהוא משום שאין לו נאמנות, ואינה אלא ספק פסולה, הרי כיון דאוקמינן לה בחזקת איסור ואסורה ודאי משום נבלה, אין כאן עוד שחיטה כלל, ומותר לשחוט את השני אחריו. ומה שכתב הרמב"ם בפרק י"ב מהלכות שחיטה הלכה א' דבספק נבלה אסור לשחוט בנה אחרי', ולא אמרינן דלוקמה אחזקת איסור ותיהוי ודאי נבלה, והוי כמו שאין כאן שחיטה כלל. זהו בספק נבלה בהחלט, ובמקום שאין להעמידה על חזקת איסור, כגון בנמצא הסכין פגום לאחר שחיטה, דלא אמרינן שם בחזקת איסור עומדת, משום דסכין איתרעאי בהמה לא איתרעאי, ונשארת כן בספק איסור נבלה, ועיין ברמב"ם פרק א' מהלכות שחיטה הלכה כ"ב ובכסף משנה שם. אבל היכא דאמרינן העמד בהמה על חזקתה, אין זה מכלל דבריו, דזוהי ודאי נבלה והרמב"ם נקט ספק נבלה. ומצאתי בפרי מגדים סימן ט"ז ס"ק מ"ט בשפתי דעת שביאר כן דברי הרמב"ם. ועיין שם מה שכתב על דברי הסמ"ק שהביא הש"ך שם דבצירוף שהייות לא שייך חזקת איסור. ואם כן בנידון דידן שיש לומר שם דבחזקת איסור עומדת אין זה ספק כלל אלא ודאי נבלה ומותר לשחוט את השני אחריו. אכן מסתימת לשון הט"ז בסימן ט"ז סוף ס"ק י"ג לא נראה כן, שכתב שם וז"ל, נראה פשוט דכשהבהמה שנשחטה תחלה נאסרה מכח איזה ספק טרפות בשחיטה שאין להקל בשביל זה לשחוט בנה אחרי' באותו יום. וקשה להעמיס גם בכוונתו דהיינו ספק שחיטה כזה, שישאר לעולם בספק, ובאופן דלא שייך לומר העמד בהמה על חזקתה וכגוונא דכתיבנא. ותו אי דאיירי באופן שאין לו חזקת איסור, מאי אין להקל דאמר, הרי זה איסור גמור ככל ספק איסור דאורייתא: ב) אולם דבר זה תלוי באשלי רברבי, דהראשונים נחלקו בהא דאיפלגו בגמרא (דף ט') בלא בדק בסימנים ר"א בן אנטיגנוס משום ר"א ברבי ינאי אמר טרפה ואסורה באכילה במתניתא תנא נבלה ומטמא במשא. ובתוס' כתבו הטעם דמאן דאמר אסורה באכילה ואינה מטמאה במשא, משום דרוב פעמים שוחט שפיר ושריא מדאורייתא ולפי שהוא דרבנן לא החמירו לעשותה נבלה, אבל בספק גמור בשחיטה כשהוא דאורייתא אית להו לכולי עלמא דמטמא במשא. אולם הרמב"ם דעתו דספקא דאורייתא הוא, ואפילו