נאות יעקב צה

כן איך משכחת לה להני נדרים דלא חיילי, אכתי נימא דמחלל דיבורו. אלא דזה פשוט דכל דלא חל הנדר, אין כאן מחלל דיבור. והכי נמי בנידון דידן דלא חל הנדר באיזה אופן נדונו למחלל דיבורו. ואולם סברא כיוצא בזו אמרתי זה כבר ביישוב קושיא אחת שבתשובות הגרעק"א זצ"ל, בסוף ספרו דרוש וחידוש על דברי רש"י בחולין (דף ק"ג ע"ב) שכתב בטעמא דלא לקי על אבר מן החי בכדי אכילת פרס, משום דאבר מן החי חידוש הוא שחייב על בשר גידין ועצמות ואין לך בו אלא חידושו, דסתם אכילה בכזית בבת אחת. והקשה שם השואל דאם כן בקרבן שבועה דחידוש הוא שחייב קרבן על לאו גרידא בלי כרת, לא יתחייב קרבן שבועה על כזית בכדי אכילת פרס וזהו דבר שלא שמענו. ואמרתי ביישוב קושיתו דכיון דאיסורא מיהת עביד בכזית בכדי אכילת פרס, דהאיסור הרי אין בו חידוש, ממילא חייב קרבן על חילול דבורו, שהרי עבר על איסור שבועתו, דהקרבן בא על בל יחל דברו, וכל דעביד איסורא הרי נתחלל דיבורו, אלא דכל שאין שיעור כפי הדין, אין כאן חילול, אבל מכיון דלענין איסור יש כאן שיעור, יש כאן חילול דבר וחייב קרבן. מיהו כל זה היכא דיש עליו איסור מחמת שבועתו, ואנו דנין רק על הקרבן, אבל הכא דקאי הדר"ג בסברתו דבדבר דבעינן חלות, לא חייל גם לאיסור לא הוי זה כלל מחלל דיבורו. ד) כתב הדר"ג ליישב קושיתי על התוס' דזבחים, דספקן של התוס' יש לו מקום לרב חסדא בחולין (דף צ') דלדידי' הפירוש דממשקה ישראל הוא שכל שאינו ראוי לישראל לא הוי אוכל למזבח, ואינו אלא פסול, אבל לא שיש איסור למזבח כמו דאיתי' להדיוט ובזה נחלק על רב הונא שם, ומשום הכי לרב חסדא לא איכפת לן בדם אם יש עליו עוד איסור אחר, אחרי דבין כך וכך אינו ראוי לישראל ואפילו הכי הכשירתו תורה למזבח עכת"ד. אולם לפי חידושו הרי תקשה לן למה פוסלת טרפה בעולת העוף, כיון דבלאו הכי אסורה להדיוט משום נבלה, דזר שאכל מליקה חייב משום נבלה, ופשוט דבעולת העוף גם כהן מוזהר משום נבלה דרק מטומאת בית הבליעה ממעטינן לה לעולת העוף בזבחים (דף ס"ט) אבל מאיסור נבלה לא שמענו שנתמעטה גם אצל כהן, ואמרינן במנחות (דף ה') מליקה תוכיח שאסורה להדיוט ומותרת לגבוה, ואי נימא דכהן אינו מוזהר עלי' משום נבלה, מאי מוכיח הוא זה דשאני מליקה דמותרת לכהנים, לשיטת התוס' בזבחים (דף פ"ח) דמה שמותר לכהנים אף שאסור לזרים הוי ממשקה ישראל. ועוד יותר מזה יתבאר לפנינו בסימן ט"ז דגם למזבח גופו לא התירתו המליקה מאיסור נבלה, אלא שהתורה התירה כאן להקריב למזבח כשהוא באיסור נבלה. וגם חטאת העוף לכהנים אין המליקה מתרת להן איסור נבלה כשחיטה בחולין, אלא דהתורה התירה להן חטאת העוף לאוכלו באיסור נבלה. וזה מוכח מהסוגיא דחולין (דף ק"כ) דאמרינן, אילימא חלב בהמה לגבוה נבלה נמי אישתראי מליקת עוף לגבוה, ואמרינן תו התם ואלא חלב חי' להדיוט נבלה נמי אישתראי מליקה בחטאת העוף לכהנים, ואי נימא דהמליקה מוציאתה מידי איסור נבלה לגבוה ולכהנים מאי הותר מכללו שייך כאן, כיון דהמליקה למזבח היא כשחיטה להדיוט. ועל כרחין דהכא התירה התורה איסור נבלה לגבוה ולכהנים, ומשום הכי חשיב הותר מכללו. וכיון שכן מה לנו שניתוסף בו גם איסור טרפה. והרי זה דומה לדם כפי סברת הדר"ג. ולשיטת רש"י בזבחים (דף פ"ח) דגם מה שאסור לזרים לחודיי' אף שמותר לכהנים לא מקרי ממשקה ישראל, אין אנו צריכין לכל האריכות והקושיא פשוטה להדר"ג מעולת העוף וגם מחטאת העוף, דלמה פוסלת בהן טרפה אחרי דאסורים לזרים מיהת, ולא הוו ממשקה ישראל. והנה גם הדר"ג השיב לנפשו מעיקר פסול טרפה אפילו בקרבן בהמה, (וה"ה לכל הפסולין שהם ממשקה ישראל] דאית בה משום ממשקה ישראל, וכיון דעיקר ההקרבה הוא הדם, ובדם הא לא שייך פסול דממשקה ישראל לרב חסדא. ומה שתירץ הדר"ג דהאיסור הוא משום הקטרת האימורין, נשגבה היא ממני, דכמו דלדבריו לא שייך פסול דממשקה ישראל בדם לרב חסדא, משום דבלאו הכי אינו ראוי לישראל, הכי נמי לא שייך פסול זה באימורין שהן חלב האסור להדיוט, ומותר לגבוה משום דמצותו בכך. ולתירוצו אין מקום אלא בעולה שמקטירין בשרה אבל לא בכל הקרבנות שאין למזבח אלא חלבן ודמן, וגם דלדבריו תקשה מחטאת העוף דאין למזבח אלא דמה, ואמאי פסלי בה כל הפסולין דממשקה ישראל. אכן באמת אי משום הא אין להשיב על דברי הדר"ג לא מטעם קושיתי אף לא מקושית הדר"ג לדברי עצמו. דהרי הפסול דממשקה ישראל הוי על כל עבודות הקרבן, וגם השחיטה בכלל ובעוף המליקה. וא"כ ל"ק איך שייך בטרפה פסולא דממשקה ישראל, כיון דהדם בלא"ה אסור להדיוט ועיקר ההקרבה הוי הדם, דהפסול הרי הוי גם על השחיטה דאז אין לנו עסק עם הדם וכיון שנשחטה בפסול, כבר פסול כל הקרבן ופסול גם הדם להקרבה, וכן לא קשה מטרפה בעוף, אף דבלאו הכי הוי נבלה, דהרי נבלה נעשית על ידי מליקתה גופה, ובשעת מליקה כשרה היא, וכשהיא טרפה מעיקרא, הרי נמלקה בפסול. והרי כל הפסולין אסורין בכל החמשה שמות ולרש"י בחולין (דף פ' ע"ב) גם מלקי לקי עליי' כמו בבעל מום. ולדעת הרמב"ם דבכל הפסולין לבד בעל מום אין בהן מלקות כמבואר בדבריו בפרק שלישי מה' איסורי מזבח על כל פנים נפסלין בכל החמשה עבודות, וגם איסורא נראה דאיכא, גם לדברי הכסף משנה שם, כמו שהארכנו בזה בסימן ז' [ולפלא על רבנו הצל"ח בחידושיו למס' פסחים (דף ע"ג) שכתב שם לדבר פשוט דבכל הפסולין לבד בעל מום אין איסור על שארי עבודות לבד ההקרבה והרי לרש"י מלקי לקי עליי']. ומיושבת גם הערתי גם הערת הדר"ג. אלא אי קשה לדבריו הא קשה. דאם כן תתכשר לרב חסדא מנחת העומר גם כשאינה ממשקה ישראל דהרי העומר תמיד מן החדש הוא בא ומשום דמצותו בכך מותר כדאמרינן במנחות (דף ה') והוי כמו דם דלסברת הדר"ג לא שייך בי' תו פסולא דממשקה ישראל ותהא כשרה מנחת העומר של איסורי הדיוט, וזה לא שמענו. ואין לומר דבאמת מצד ההקרבה כשרה מנחת העומר של איסור, אלא דפסולה משום שאין שירי' ראוין לכהנים דאף דאין זה מעכב, מכל מקום כל דלכתחלה אין השירים ראוין לאכילה פסולה, כמו שכתב הדר"ג לענין הקטר חלבים. דזה אינו. דהרי עומר הבא בטומאה אינו נאכל כמבואר במשנה דפסחים (דף ע"ו) הרי דגם אם מתחלתו אינו ראוי לאכילת שירים אין זה מעכב. ואין להביא סמך לסברת הדר"ג בדרב חסדא, מהא דבסוכה (דף מ"ח) אסרינן יין מגולה לנסכים, ובירושלמי מפרש הטעם משום דלא הוי ממשקה ישראל, והרי התם דאיסורו להדיוט דמשום סכנה לא שייך כלל לגבוה, ואי נימא דפסולא דממשקה ישראל פירושו שיש איסור לגבוה איך שייך איסור זה במידי דמשום סכנה, ויהי' מזה ראי' לסברת הדר"ג דממשקה ישראל אינו אלא פסול דכל דלא חזי לישראל פסול לגביה ושייך זה גם במידי דסכנה, דסוף סוף אינו ראוי לישראל. אולם כבר העירותי בסימן ח'