נאות יעקב צד

סימן טו אשר כתבתי להגאון הנ"ל על דבריו אלה. א) תחלת דבר הדר"ג ביישוב קושיתי על סתירת הברייתא דביצה (דף ז') לדברי התורת כהנים פרשה שמיני, והאריך בזה בפלפול נעים. ובהשקפתי הראשונה השתוממתי למראה הסתירה. אשר בין דבריו במכתבו זה לדבריו שבמכתבו הקודם, אז החליט הדר"ג דאבר מן החי בין איסורו בין טומאתו הוא גדר נבלה, ואני במכתבי להדר"ג לכאורה הבאתי ראי' לדבריו מדברי התורת כהנים האלו דממעט מקרא דאלה טומאת אבר מן החי בעוף, ואי לאו דענינו גדר נבלה, למה לי קרא למעוטי תיפוק לי' דאין כאן איסור נבלה, וכמו דאמרינן בעוף טמא. ועתה דברי הדר"ג שונים, דאבר מן החי אין איסורו גדר נבלה, והראי' דבהמה בחיי' לאברים עומדת לכולי עלמא היכא דחשב. וגם הערה זו הזכרתי במכתבי הקודם ותרצתי בזה לקושית התוס' בחולין (דף ק"ג) ולפלא שהדר"ג לא הזכיר כל זה, שוב התבוננתי במכתבו העבר וראיתי שדבריו אמורים שם לדעת הרמב"ם, וגם במכתבו זה הזכיר בסוף פלפולו היקר דלהרמב"ם שיטה אחרת בזה. אולם איך שיהי' קשה לי לתירוצו שתירץ לדברי התורת כהנים, דהא דצריך קרא דאלה למעוטי עוף מטומאת אבר מן החי, הוא משום דבאבר מן החי נמצא בו גם איסור נבלה, לבד איסור אמה"ח, ומשום איסור זה הוי אמינא דיטמא אבר מן החי מן העוף, ואף דלמאן דאמר לאברים עומדת, לא חייל האיסור נבלה שבו [שחלותו הוא בשעת תלישת האבר] על איסור אבר מן החי דקדים לחול גם כשהבהמה שלמה, הא לא איכפת לן כיון דבמינה איכא איסור נבלה כמו שכתבו התוס' בזבחים, זהו תוכן דבריו. ולדידי קשה דהתינח בעוף טהור, אבל אכתי קשה הא דממעט שם מקרא גם עוף טמא מטומאת אבר מן החי, והרי התם גם נבלה גמורה שלו אינה מטמאה בבית הבליעה, ואם כן איך תיסק אדעתין דאבר מן החי מן העוף יטמא בבית הבליעה משום איסור נבלה שבו, ומי עדיף איסור נבלה של זה מנבלה גמורה שלו, אחרי דגם איסור נבלה זה שבא בעת תלישת האבר לא חייל על איסור טומאה, ואמאי צריך קרא למעוטי לעוף טמא מטומאת אמה"ח לפי תירוץ הדר"ג. לכן אני חוזר על דברי שבמכתבי הקודם, דבאמת איסור אבר מן החי וטומאתו איננו כלל משום נבלות, ומה שקשה לפי זה על דברי התורת כהנים דצריך קרא למעוטי לאבר מן החי מטומאת בית הבליעה אחרי שאין בה טומאת נבלה, הקושיא מעיקרה ליתא. דהא דאמרינן דאין מטמאה בבית הבליעה אלא אם כן שיש בה איסור נבלה, זהו רק במקום שהטומאה היא טומאת נבלה, ואז בעינן שיהי' בה גם איסור נבלה, אבל היכא דהטומאה היא משום אבר מן החי, דהוי סלקא אדעתין דאבר מן החי יש לו טומאה בעוף כמו שיש לו טומאה בבהמה, ודין טומאתו בעוף, כדין טומאת נבלת העוף, כמו שבבהמה דין טומאתו כדין טומאת נבלה בהמה, מאי איכפת לן בזה שאין כאן איסור נבלה, כיון דאין כאן טומאת נבלה רק טומאת אבמה"ח, אלא שדין טומאת אבמה"ח כדין טומאת נבלה, וכי משום זה ניבעי שיהא בו גם איסור נבלה. ומשום הכי גם בעוף טמא אף דבמיתת כולו אין בו טומאת נבלות, היינו משום דאז טומאתו טומאת נבלת ומשום הכי בעינן בה גם איסור נבלה, ואיסור נבלה לא חייל על איסור טומאה, אבל טומאת אבר מן החי, אף אם נאמר דלטומאתו בעינן שיהא בו איסור אבר מן החי כמו דלטומאת נבלה בעינן שיהא בה איסור נבלה, כיון דדינן אחד, הרי סתם ספרא ר' יהודא דמרבה בחולין (דף ק"ב) אבר מן החי בטמאין, וליכא לאקשויי מידי. באופן דמהא דממעט עוף טמא מטומאת אבר מן החי מוכח להדיא שאין טומאת אבר מן החי בגדר נבלה, וממילא אין לנו שום יסוד לחדש דבכל אבר מן החי יש בו גם איסור נבלה. ואף אי יהיבנא להדר"ג שיש באבר מן החי גם איסור נבלה, כמו שהוכיח מהתוספתא דחולין, אבל טומאתו הרי ודאי מוכח מהתורת כהנים דאינה טומאת נבלה, דאם לא כן לא הי' צריך קרא למעוטי לעוף טמא מטומאת אבר מן החי, כיון דכבר ידענו דגם נבלה גמורה שלו אינה מטמאה. וכיון שכן, הא דנתמעט אבר מן החי מטומאת בית הבליעה בעוף אין זה משום דלא חל האיסור נבלה, וכמו דמסיק הדר"ג בתירוצו על קושיתי בביצה (דף ז'), כיון דטומאת אבר מן החי אין בו כלל משום נבלה, אלא דהמיעוט הוי על טומאת אבר מן החי גופה בעוף. ואם כן יהי נסתר עיקר תירוץ הדר"ג. ויש לדחוק וליישב. ב) חידש לן הדר"ג ליישב קושית התוס' בזבחים (דף ס"ט) דכשם דנדרים חלין על שארי איסורין גם לקיום הכי נמי חלין שארי איסורין על איסור נדר והקדש, דאיסורן איסור גברא, ונדרים איסור חפצא, ולפיכך חלין זה על זה, עכ"ד. אבל לא כן כתב הר"ן בנדרים (דף י"ח) והביא שם גם דברי הירושלמי המפורשין להיפוך, דאיתא התם דנדרים חלין על השבועות אבל אין השבועות חלות על הנדרים, והר"ן הסביר שם טעמו של דבר דבנדרים איכא גם איסור גברא ומשום הכי אין השבועה חלה עליו. וכן הוא בריטב"א שם בחידושיו על הרי"ף, שהביא גם כן דברי הירושלמי הנ"ל לסתור סברא זו, דלא נימא דכשם דנדרים חלין על השבועות הכי נמי שבועות חלות על הנדרים. ואם כן הוא הדין לשארי איסורים דאינן חלים על איסור נדר והקדש מטעם זה דבנדר והקדש אית בהו גם איסור גברא. גם מש"ס דילן יש להוכיח היפוך סברא זו, דהרי בחולין (דף צ') אמרינן דאיסור גיד לא חייל על איסור קדשים, הרי דאיסורי גברא לא חיילי על איסור קודש. והכא אין לתרץ כמו שתירץ הדר"ג להגמ' דכריתות דלא חייל העונש, וכמו שהסביר דלעונש לא חיילי גם שארי איסורין על נדר משום שכבר יש עליו העונש הראשון. דאכתי קשה לפי זה, הא דאמרינן התם קדשים דאיסור כרת מי שמעת לי' ופירש"י איסור כרת יש בו אם יתפגל אח"כ או יתותר. וכיון דעל איסור קודש, יש לאיסור גיד לחול, דהוו איסור חפצא ואיסור גברא דחיילי אהדדי לפי דברי הדר"ג, אלא דמשום העונש של קודש לא מצי לחול העונש של איסור גיד, אם כן יש לנו לדון רק על חומר העונש של קודש, ומה חומר הוא לעונש זה, מה שיכול להסתעף שיבא אחריו עונש אחר. ואף דלהראשונים דבעלמא איסור חל על איסור לאיסורא, מוכרחין אנו גם כן לפרש דברי הגמ' לענין עונש, ואפילו הכי מחשיב לחומר מה שיוכל להסתעף חיוב כרת, התם מילתא אחריתא היא, דלדידהו הרי איסורו של האיסור הראשון מונע בעד עונשו של השני מלחול, וודאי דזה מיחשב חומר להאיסור הראשון מה שממנו יכול להסתעף כרת. אבל לדברי הדר"ג, דעל איסור קודש שהוא איסור חפצא חיילי איסורי גברא אלא דהעונש השני לא מצי חייל מפני שכבר קדמו העונש של איסור קודש, וכיון דאנו דנין כאן על העונש הראשון, הרי אין זה חומר לעונש זה מה שיכול לבוא לידי עונש אחר חמור ממנו, ויש לדחוק. ז) ומה שכתב הדר"ג דבאיסור נדר לא שייך אין איסור חל על איסור, כין דמכל מקום מחלל דבורו, אינו מובן לי כל הצורך, דאם אין איסור נתפס על דבר שכבר אסור ועומד הרי לא שייך בזה כלל חילול דבורו דכל דלא חל הנדר, איזה חילול דבור יש כאן, דאם לא