נאות יעקב צג

היינו דהקדש איסורם בשביל החפץ הקדוש, והאיסורים הם בשביל קדושת האדם, וחלים זה על זה, וכבר הקשו על זה מהא דכריתות דאמרו גם בהקדש כן. ונראה דבאמת באיסור חל על איסור, יש שני דברים, האחד בחלות האיסור, שאינו חל כלל כל שכבר נאסר, והשני דהלאו אין כאן ללקות כיון שכבר נזהר, ולזה באיסור גברא כגון זר ששימש בשבת אמרו דמכל מקום יקבר בין רשעים גמורים, דשם לא שייך חלות, כי אם שאין כאן עונש שתים, משא"כ בדברים דהם חלות האיסור כגון כל האיסורים אינם חלים כלל. אמנם כל זה בשני דברים האסורים בשביל תועבה לקדושת האדם, שבהם אינם חלים כלל, אמנם באיסור חפצא של קודש על איסור תועבה בשביל גברא, החלות הוא חל, רק דמכל מקום אזהרה ללקות אין כאן, ולזה אמרו בכריתות בשביל איסור מוסיף, אבל כאן בנדרים גם מלקות יש כאן, היינו דבאמת בנדרים דאיסורם משום בל יחל אין כאן כלל דינא דאיסור חל על איסור, דזה לא שייך אלא באיסורים שהתורה עושה מה שאין כן באוסר על עצמו רק בשבועה, מיעטו מלהרע או להטיב, דהרי מכל מקום מחלל דיבורו, ומה שהוצרך הר"ן לבאר מה שחל היינו שכל הנדר כחו בשביל שמתפיס בקרבן, וגם אם אינו מתפיס הוא כיד לזה כמו שכתב הר"ן ז"ל בעצמו, ואם כן כל דבהקדש אין כאן איסור שוב אין כאן התפסה ולזה הוצרך לומר דבהקדש יש חלות, וכל שיש חלות נהי דאינו לוקה מכל מקום התפסה שייך בזה, וכל שכן, לוקה משום לא יחל דברו, ולפי זה גם להיפך בנבלה על הקדש חלה רק שאינו חייב ולזה מטמא מה שאין כן בנבלה על טמאה דלא חל כלל וכנ"ל. אמנם אף שאין הכרח לדברי התוס' מכל מקום יש לומר כן ולזה אצטריך קרא דאלה. אמנם לפי זה אין לנו אחרי שלמדנו מקראי דקילא אבר מן החי בעוף מבהמה רק דזה הטעם דמכאן למדנו דכל דלא חל איסור דנבלה אין כאן טומאה בעוף למאן דאמר לאברים עומדת. ואם כן הדבר שוב עולה לנכון מה ששנינו דבשר מן החי, היינו דלו הי' הדין דגם בשר מן חי יטמא, משום שכל שאסור משום טריפה גם כן מטמא בעוף כמו דסבירא לי' לר' יהודא בטרפה ששחטה, אז בזה דחל שפיר איסור טרפה דבבשר מן החי דאיסורו משום טרפה בודאי אינו חל מחיים דלא שייך טרפה מחיים, ודוקא באיסור אבר מן החי נחלקו אם לאברים עומדת ויעו"ש בתו' בחולין שנסתפקו בזה, והיא ההכרעה הנכונה דלר' יוחנן דקיימא לן כוותי' אין איסורו רק כשנחתכה דאז היא כטרפה כמו שכתב הרמב"ם ז"ל, ולזה השמיענו דרק משום איסור נבלה מטמא ולא משום איסור טרפה, דמה שאמרנו דבשביל האיסור הוא דין הטומאה הוא רק כשיש בה דין טומאה בבהמה וכמו טרפה ששחטה אינה מטמאה, ולריש לקיש דסבירא לי' דאיסורא דבשר מן החי אינו כטרפה מפרש להברייתא דאתיא כר' יהודא דטרפה ששחטה מטמאה בשביל איסור טרפה וקא משמע לן כאן דמכל מקום בשר מן החי אינו מטמא דלא הויא כטרפה. ולפי מה שכתבתי בביאור דברי התוספתא דסבירא לה כמאן דאמר לאו לאברים עומדת ומכל מקום ברישא בדם וחלב חייב שתים [גם משום חי] התם משום דהוי איסור מוסיף לבן נח כמו שכתבו התוס' בחולין דלמאן דאית לי' מוסיף חל אמה"ח על דם וחלב, ויש לי בדעת הרמב"ם שיטה אחרת בזה ואין כאן מקומו. ומה שהקשה על דברי התוס' בזבחים, אם נאמר דבדם יש בו גם כן איסור דיוצא מן החי אם כן הוי לי' משקה שאינה ראוי' לישראל *). הנה מבואר אצלי דנחלקו אמוראי בחולין בגדר הפסול דממשקה ישראל בהא דאמר רב הונא בחולין (דף צ' ע"ב) דגיד הנשה חולצו לתפוח ורב חסדא אמר מרי דיכי מי כתיב לא יאכל המזבח ורב הונא ממשקה ישראל. ואינו מובן דאטו רב חסדא לא סבירא לי' הך דממשקה ישראל. רק דנחלקו בזה. דרב חסדא סבירא לי' דמה שפסלה התורה משקה שאינה חזי לישראל, הוא משום דבעי אוכל הראוי לאדם, וכמו דסבירא לי' לר' שמעון בטומאה דבעינן אוכל הראוי לאדם כן בעינן בקרבן שיקריב מדבר הראוי לישראל, ולא בשביל שיש איסור גם למזבח, ולזה רצו לחלק במנחות בין היתה לו שעת הכושר היינו דכל שירדה לו כבר תורת אוכל כמו בטומאה לר' שמעון, ולפי זה לא שייך זה כאן בעצמות דהם אינם ראוים כלל לאכילה רק דקרב כטפל כיון שמחובר, ואם כן מה לנו שאסור, אחרי דדין איסור אינו כלל למזבח, וזהו שאמר דאיזה איסור יש בזה, דרק אכילת אדם אסור, ורב הונא השיב ממשקה ישראל כתיב, היינו דסבירא לי' דזהו שנאמר ביחזקאל הך דינא דממשקה ישראל, היינו שמכאן נלמד דמה שאסרה התורה כל האסור באכילה, הוא בין אכילת אדם בין אכילת מזבח, ומיחזקאל למדנו דכן הכונה, דאם לא כן עד דאתי יחזקאל מאן אמרה, וכמו שכן דעת הרמב"ם ז"ל בהא דיליף מזבחי מתים לתקרובת והרמב"ם כללה בלאו דלא ידבק, היינו דמדברי קבלה נלמד דנכלל בכלל זה, וכן בזונה לכהן מזרע בית ישראל והרמב"ם כללו בלאו דזונה והכא נמי דכוותה. ואם כן גם בעצמות הקרבים שייך גם כן, לאסור להקרבה, הארכתי בזה ואין כן מקומו. נמצינו למדין דלרב חסדא כל הפסול דממשקה ישראל הוא משום דבעינן שיהא ראוי לישראל, אם כן בדם דאסור לישראל ומכל מקום הכשירה התורה משום דמצותו בכך אין לנו לפסול אף אם יש איסור אחר על הדם כיון שבלא זה אינו ראוי וכשר, רק לרב הונא יש לומר דהתורה הכשירה והתירה רק איסור דם עצמו ולא כשיש בו עוד איסור אחר (כיון דאסור מצד עצמו למזבח] ואם כן מקום יש לספקן של התוס' אליבא דרב חסדא. ואל תקשה לנו דאם כן איך אמרו דטרפה פסולה משום ממשקה ישראל, הרי כל ההקרבה היא בדם, והדם בלא זה אינו ראוי, שאני אומר דמה דאינו מעכב האימורין הוא רק כשהי' ראוי בעת ההקרבה שהיא השחיטה שאז נמסרה לגבוה, כדאמרו בש"ס ירושלמי בנזיר, אבל אם בעת ההקרבה של השחיטה אינו ראוי להקריב האימורין אז כל הקרבן פסול, ולזה פסלה טרפה בשביל האימורין, אבל בדם עצמו אין כאן פסולא דהרי איסור טרפה אין כאן כלל בדם, דבשר אסור ולא דם. ומה שכתב ליישב בהא דאפרן דחמץ, נכונים דבריו וכן מבואר אצלי דלר' יהודא הוא מצוה מצד האיסור, ולרבנן המצוה היא רק בשלו ולא בשל הפקר, וגם בערב פסח מחויב להשבית אף שאין כאן איסור אכילה והנאה לכמה פוסקים כי אם מצד מצות השבתה שמבטל באכילתה ואין בזה ספק כלל. מטרדתי נתאחרה מעט תשובתי והנני ידידו הנאמן מוקירו ומככדו יצחק יעקב בהרש"ל ראבינאוויץ. *) עיין בדברינו בסימן ז' אות י'.