נאות יעקב צב

מטעם נטולה דבח' מיני טרפות שמנו שם לא הוזכרה טריפות דשמוטה, אלא דהוי בכלל נטולה. ומבואר כן בגמ' (דף נ"ד ע"ב) בבוקא דאטמא דשף מדוכתי' דאמרינן שם דאתיא בזה הכלל מאי טעמא דדמיא לנטולה. וכיון דטרפות דשמוטה הוא מטעם נטולה, אם כן כדמטרפינן שמוטת הסימנים הוא משום דחשבינן להו כנטולין, ולפי זה יש לומר דכמו דנחשבין כנטולין לענין טרפות הכי נמי דהוו כנטולין לגבי שחיטה, וודאי דאין שחיטה מועלת בסימנין שהן נטולין מגוף הבהמה. וזהו שהקשו דכיון דכבר איטרפה מחיים פשיטא דלאחר שחיטה הוי נבלה דאין שחיטה מועלת בסימנין שהן נטולין. אלא דלכאורה אין זה מתקבל, דמשום דהוי כנטול לענין טרפות, תיהוי נמי כנטול גם לשארי מילי. אכן כיוצא בזה מצאנו בדין יתר כנטול הנזכר גבי טרפות, שדינו כנטול גם למילי אחריני, כמבואר ברמב"ם בפרק שני מהלכות איסורי מזבח הלכה י"א דאם נמצא שלש כוליות או שני טחולין פסולה משום מחוסר אבר, דכל היתר כנטול, הרי דגם לענין מחוסר אבר שאינו מענין הטרפות דיינינן בי' דין יתר כנטול. ועוד יותר דהתם הרי קיימינן בחסרון אברים כאלו שאינה נטרפת בהן, ולא דיינינן בי' כלל בפרט זה דין יתר כנטול לענין טרפות, אפילו הכי דינן כנטול לענין מחוסר אבר, כל שכן בנידון דידן דדיינינן בי' גם בפרט זה דין נטול לענין טרפה, דיש לדון בי' דהוי כנטול גם לענין זה שלא תועיל לו שחיטה, דהוי כשוחט בסימן נטול, וצ"ע. ובזה אשאר ידידו מוקירו ומכבדו חושב שמו ומעריצו יעקב כהנא שפירא. סימן יד וזאת אשר כתב לי שנית הגאון הנ"ל. אשר יקשה לידידי מה ששנינו בברייתא דביצה דאכל בשר מן העוף דאינו מטמא, הרי גם אבר מן החי של עוף אינו מטמא כדאיתא בתורת כהנים. הקושיא יפה היא. ומה שנראה לי בזה דיש לשאול על מה שלמדו מקרא דאלה, דאינו מטמא אמה"ח בעוף, הרי זה בודאי דאיסור אמה"ח אינו בגדר שהוא נבלה, דהרי נחלקו בש"ס אם אבר מן החי לאברים עומדת, וגם למאן דאמר לאו לאברים עומדת, מכל מקום אם חשב סבירא לי' לרבא דהוי איסור גם מחיים, ואם כן כיון דהאיסור דאמה"ח הוא גם בחיים, והרי טומאת נבלה בעוף הוא רק כשיש איסור דבל תאכל נבלה ובעוף באבר מן החי אין כאן איסור זה, כי אם איסור אחר שאינו כלל בשביל מיתתה. ואין לומר דמלבד איסורא דאמה"ח שהוא שייך גם מחיים, יש בכל אמה"ח גם איסור דנבלה כמו לגבי טומאה דמטמא כנבלה. דהרי מוכרח בש"ס באוכל אמה"ח מן הטרפה דלחד חייב שתים ולחד חייב אחת, ועל כרחך דאין כאן עוד חיוב בשביל נבלה. אמנם נראה דיש לומר דזו היא כוונת התוספתא בחולין, האוכל חלב מן החי חייב משום חלב ומשום חי דם מן החי חייב כו' האוכל אבר מן החי חייב משום נבלה נראה מזה דבאמת בכל אמה"ח חייב משום נבלה גם כן, ומה שאמרו ברישא דחייב רק שתים וילקה שלשה משום ז) תו כתב הוד גאונו, ולפי מה שכתבתי דנחירה מתרת מפרכסת, אין מקום לקושיתו בנזיר מדם עכ"ד. ולא אבין איך יש מקום לאין מקום זה, אחרי דגם עיקר קושיתי היתה להוכיח דנחירה מתרת מפרכסת, וההוכחה במקומה עומדת, דאם אין נחירה מתרת מפרכסת, יש מקום לקושיתו. ח) ובסוף דבריו שוויוני הדר"ג טועה בעיקר הערתי בנזיר דגם אם אין נחירה מתרת מפרכסת, לא משכחת לה כלל הזאה מחיים, דההזאה היא אחרי שכבר מלק הרוב בשר דהוי כמתה לכל דברי', עכ"ד ובאמת קצרתי בדברי להדר"ג, וכשאני לעצמי עוררתי גם על זה, וכתבתי) דקושיתי יש לה מקום לפי מה שהקשו התוס' בנזיר שם על תירוץ הש"ס דסבירא לי' אין שחיטה לעוף מן התורה, דאכתי קאכיל טרפה משבירת המפרקת, ותירצו דסבירא לי' כמאן דאמר מחזיר סימנין אחורי העורף, וכן כתב הרמב"ן בחידושיו לחולין (דף כ"ח). ודעת רש"י בחולין (דף י"ט ע"ב) דלמאן דאמר מחזיר או אף מחזיר, מולק הסימנין לבדן, וכן כתב שם הריטב"א דכשמחזיר אינו מולק עוד המפרקת. ובמליקת הסימנין לבדן, הרי היא כחי' לכל דברי' גם בעוף, וכבר הארכתי בזה לעיל בסימן ו', ויש מקום להערתי לשיטת רש"י והריטב"א דנעשית ההזאה מחיים. נבלה גם כן, נראה דמה דאסור משום נבלה, הוא באבר מן החי כזה שיש בו טומאה כאבר של בשר גידין ועצמות, אבל חלב שרק איסור אבר מן החי יש כאן בכל האברים הפנימים כמו שכתב הרמב"ם ז"ל אבל טומאה אין כאן כמבואר בש"ס, ובזה אין כאן לאו דנבלה ואם כן גם הש"ס מיירי בגוונא דא באברים שכולם בשר שבהם אין כאן איסור נבלה. אמנם עדיין קשה דתינח למאן דאמר לאו לאברים עומדת דאז חל איסור נבלה על איסור אמה"ח בבת אחת, אבל למאן דאמר לאברים עומדת דאיסור אבר מן החי קדים, אם כן אין איסור נבלה חייל על איסור אמה"ח דאין כאן כולל, והרי אמרו בעוף טמא דבשביל שאין איסור חל על איסור אין כאן דין דטומאה, ואם כן גם באמה"ח כן. אמנם התוס' בזבחים הקשו דאיך טמא בעוף קדשים הרי אין איסור דנבלה חל על קדשים ותירצו שם דלא ממעטינן אלא שבמינו לא שייך איסור נבלה יעו"ש. ואם כן גם באמה"ח יש לומר כן אף שאין בו איסור נבלה מכל מקום כל שבמינו יש בו מטמא. אמנם באמת יש ליישב קושית התוס' באופן אחר, דבאמת יש לומר דכל דאין בו איסור דנבלה אין כאן טומאה, דהטומאה באה בשביל אכילת האיסור ורק דכל זה אם נאמר, דאין איסור חל על איסור הוא שאין בו איסור כלל, אבל אם נאמר דאיסור חייל, רק דאין עונשין שתים, בזה יש לנו לטמאה, דמכל מקום כל שאכל איסור נטמא. ומבואר אצלי בדברי הר"ן בביאורו לנדרים לדברי הירושלמי דנדרים חלין על האיסורין משום דנדרים והקדש איסור חפצא וכל האיסורין איסור גברא, *) עיין בסימן ז' אות ב'.