נאות יעקב צא

אבל לשיטת הדר"ג דדין אבר מן החי בין לאיסורו בין לטומאתו מדין נבלה הוא, אם כן הניחא עוף טהור דצריך קרא למעוטי אבר מן החי שלה מט מאת בית הבליעה משום דמטמא במיתת כולה, והוי אמינא דגם במיתת מקצתה מטמא כבמיתת כולה, אבל עוף טמא דגם במיתת כולה אין לה טומאת בית הבליעה, איך סלקא אדעתין דבמיתת מקצתה תטמא בבית הבליעה דצריך קרא למעוטי, ומי עדיפא מיתת מקצתה ממיתת כולה. ולהדר"ג לא שייך לתרוצי כמו שכתבנו דטומאת אבר מן החי אין דינה כטומאת נבלה, כיון דלסברתו טומאת אבר מן החי מדין טומאת נבלה הוא. גם יש להעיר קצת על דברי הדר"ג מהא דמרבה שם בתורת כהנים בהמה טמאה לטומאת אבר מן החי מקרא יתירא. ולהדר"ג למה לן קרא לזה אחרי דכבר ידענו דבהמה טמאה מטמאה משום נבלה במיתת כולה, הוא הדין דמטמאה במיתת מקצתה, כמו שהדין בבהמה טהורה, דכמו דאינן חלוקין במיתת כולן הכי נמי במיתת מקצתן. וכי תימא משום דאין איסור אבר מן החי נוהג בטמאין הוי אמינא דהוא הדין דאין טומאתו נוהג בהם, הא סתם ספרא ר' יהודא ור' יהודא סבירא לי' בחולין דף ק"א דאבר מן החי נוהג גם בטמאין. ד) ומדברי התורת כהנים האלו דממעט גם עוף טהור מטומאת אבר מן החי, קשה לי הברייתא דמס' ביצה (דף ז' ע"א) דתנו רבנן האוכל מנבלת עוף טהור מן השלל של ביצים מן העצמות ומן הגידין ומן הבשר שנתלש מן החי טהור. ולפי דברי התורת כהנים הנ"ל מאי האי דתני מן הבשר שנתלש מן החי. דמשמעו דדוקא בשר שנתלש מן העוף אינו מטמא, שאין לו טומאה גם בבהמה (כדין בשר מן החי שאינו מטמא] אבל אבר מן החי שיש לו טומאה בבהמה מטמא גם בעוף, עדיפא הוי לי' למיתני דגם אבר מן החי אף שהוא מטמא בבהמה אינו מטמא בעוף כמיעוטא דהתורת כהנים וצ"ע. ה) כתב הדר"ג לפרש דברי הרא"ה שהעירותי עליהם. וכתב לחלק דפסולי שחיטה שהם מצד הדין הפוסל בשחיטה, הוא הדין דפסלו במליקה, דבמה שנוגע לפסול שמחמת הדין, דין שחיטה ומליקה שיים. אבל הפסולין שמחמתן אין זו מעשה שחיטה, יש לומר דבמעשה המליקה אין זה פסול, דהרי במעשה חלוקין הן שחיטה ומליקה, ולכן יש לומר דאף במידי דלא מתקריא שחיטה מתקריא מליקה, וזהו שהסביר הרא"ה דשהיי' הוא פסול שמחמת הדין, וממילא פסול גם במליקה. עכ"ד. ואם כי הדברים נחמדים, אבל מלבד מה שקשה להולמם בכוונת הרא"ה, אף גם זאת דעיקר סברתו תינח לן רק בהא דפסול דרסה אינו פוסל במליקה, דבזה יש מקום לדברי הדר"ג דפסול דרסה הוא מפני שאין זו מעשה שחיטה, כדאמרינן אין ושחט אלא ומשך, ומשום הכי כתב הרשב"א על פסול דרסה דאינו מן ההלכה אלא מגופא דקרא, וכן כתב רש"י ריש פרק השוחט, וכבר הבאתי דבריהם לעיל בסימן ז', אבל מה נעשה לפסול חלדה שאינו פוסל גם כן במליקה, והרי זהו פסול שמחמת הדין, ולדברי הדר"ג הי' ליה לפסול במליקה. ואי דנדחוק דכיון דהפסול הוא במעשה השחיטה עצמה לא מקריא שחיטה כלל אף דהפסול הוא מחמת הדין ולא דמי לשהיי' שאין הפסול בגוף מעשה השחיטה אלא במה שהפסיק בשחיטתו. אם כן מה נעני להגרמה שפוסלת במליקה, ולמה נאמר דהגרמה שאינה במקום שחיטה כלל הויא שחיטה אלא שהדין פוסלה, ועל חלדה נאמר שאין זו שחיטה כלל. וודאי נראה דכל הפסולים שמחמת ההלכה, אין טעמם מפני שאין זו מעשה שחיטה אלא שהדין פוסלן, דאם לא כן למה לן ההלכה, דאטו באה ההלכה ללמדנו על איזה דבר הונח שם שחיטה. ואם נאמר כן באמת, אם כן איך נחלק בין הפסולין לומר דבפסול זה באה ההלכה לפרש שאין זו שחיטה כלל, ובפסול חברו באה לומר דהשחיטה הויא שחיטה אלא שהדין פוסלה. ורק בדרסה נוכל לומר דאין זו שחיטה כלל, משום דאין ושחט אלא ומשך, ולכן כתבו הראשונים באמת שאין פסול דרסה מצד ההלכה. ואם כן מה נשתנה פסול שהיי' משארי פסולין, שנאמר עליו שאין זו מעשה שחיטה כלל, ולכן הוי סלקא אדעתין דכשר במליקה. עד שהוצרך הרא"ה להסביר דכיון דפסולו הוא משום הפסק, אין זה רק פסול הדין, והרי פסול שהיי' מן ההלכה הוא וודאי דהוי כיתר הפסולין שאינן רק פסול הדין ולכן פסולין גם במליקה. והא דחלדה אינו פוסל במליקה טעמא אחרינא הוא משום דמצות המליקה תמיד על ידי חלדה היא באה כמ"ש הרדב"ז, הבאתי דבריו בסימן ו'] ואין טעמו כלל משום דחלדה אינה נקראת שחיטה ובמליקה שמה מליקה. ותו דדברי הדר"ג אית להו פירכה מיני' ובי', דלדבריו דמה שכתב הרא"ה דשהיי' לא אצטריך לאשמועינן דפסלה במליקה הוא משום דכיון דפסולו מצד הדין לא אצטריך אפילו לאשמועינן דפוסל במליקה, משום דדין שחיטת ומליקה שוין הן, ופשיטא דכל דפסול בשחיטה פסול במליקה. ולפי זה מדאצטריך לאשמועינן דהגרמה פוסלת במליקה שמע מינה דהגרמה אין פסולה מצד הדין אלא משום שאין זו מעשה שחיטה, ראי דהוי פסולה מצד הדין לא הוי צריך לאשמעינן דפסול במליקה. אם כן יהי' מוכח מזה גופא היפוך דבריו שהניח ליסוד דכל שהוא פסול מצד מעשה השחיטה אינו פוסל במליקה, ולכן אין דרסה חלדה ועיקור [לחד מאן דאמר] פוסלין בה, דאם כן הגרמה אמאי פוסלת בה, וממה נפשך דאם הגרמה הוא פסול הדין, אמאי אצטריך לאשמועינן בה דפוסלת במליקה טפי מבשהיי' ואי דפסולה משום שאין זה מעשה שחיטה, למה באמת פסולה במליקה טפי מחלדה ודרסה. ודוחק גדול לומר דזהו גופא דאשמועינן הש"ס בהגרמה דהוי פסול הדין, ושחיטה מיהא נקראת, אף על גב דהפסול הוא במעשה השחיטה עצמה, ובשהיי' לא אצטריך לאשמועינן גם זה כיון דאין הפסול בגוף מעשה השחיטה אלא דנפסלת על ידי ההפסק ופשיטא דזהו רק פסול הדין, כמה יש מן הדוחק בסברות כאלה. ו) ולאשר כי במכתב הדר"ג באו בענין זה דברי הבה"ג בפסול עיקור, מצאתי פה מקום להעירו מה דקשה לי בדברי התוס' דחולין (דף ט') שהקשו לדעת הבה"ג דעיקור היינו שמוטת הסימנים למה לן ההלכה בכסול עיקור, והרי כבר טרפה היא משום שמוטת הסימנים. ודבריהם תמוהין דההלכה הרי צריכה כדי שתהא שחיטתו נבלה. (ומצאתי כעת בפרי חדש סימן כ"ד ס"ק ל"ב שתירץ באמת כן לקושית התוס'] ולפום רהיטא הי' נראה דדעת התוס' דנקובת הוושט הוי נבלה, והיינו משום דבאה ההלכה דאין שחיטה מועלת בוושט נקוב כמ"ש רש"י בחולין (דף ל"ב), וסבירי להו להתוס' דלאו דוקא בוושט נקוב, אלא דהוא הדין בכל טרפות שאירע בהסימנים באה ההלכה שאין השחיטה מועלת בהם עוד. ולכן הקשו שפיר דכיון דכבר היא טרפה אין שחיטה מועלת בסימן שאירע בו טרפות ומצאתי בלב ארי' שהקשה ותירץ כן. אבל אכתי קשה מנא להו להקשות על הבה"ג דלמא דעתו דנקובת הוושט טרפה לאחר שחיטה, ושחיטה מועלת בסימנין שאירע בהן טרפות כדי להוציא מידי נבלה. ולכאורה יש לומר בזה לפי מה שכתב רש"י בחולין (דף מ"ג) בעיקר הטרפות דשמוטה, דהוי