נאות יעקב צ

ג) חידש לן הדר"ג מילתא מעלייתא לחלק בין גדר איסור אבר מן החי לבן נח ואיסורו לישראל, דלישראל איסורו הוא איסור נבלה דמיתת מקצתה, ובבן נח איסורו בהיפוך משום שלא מת עדיין, דהמתה הרי מותרת להם, והאריך בזה בפלפול יקר ונעים. והנה דברי הדר"ג אין להם מקום אלא למאן דאמר בהמה בחיי' לאו לאברים עומדת דהאיסור חל בשעה שהאבר נתלש, ולדידי' הוא דיש לומר דהוי מיתת מקצתה, אבל למאן דאמר בהמה בחיי' לאברים עומדת, הרי לדידי' אין לומר דטעם איסורו הוא משום דהוי כמתה מקצתה, אחרי דגם בבהמה שלמה איתי' לאיסור זה. והי' מקום לומר עוד לפי סברת הדר"ג דזהו טעם מחלקותם דמאן דאמר לאו לאברים עומדת טעמו משום דלישראל איסורו הוא בגדר נבלה, ולא שייך איסור זה אלא לאחר שנתלש האבר, ומאן דאמר לאברים עומדת סבירא לי' דגם לישראל איסורו הוא משום שחי עדיין בעת תלישתו כמו שכתב הדר"ג בהאיסור דלבני נח, ואיסור זה שייך גם על הבהמה כולה כשהיא שלמה. ולפי זה יצא לנו, דבבן נח דלכולי עלמא אין איסור אבר מן החי שלו בגדר נבלה, יהי' הדין דלכולי עלמא לאברים עומדת, ורק בישראל נחלקו. באופן דלמאן דאמר לאו לאברים עומדת, לבן נח חייל איסור אבר מן החי גם בשעה שהיא שלמה, ולישראל לא חייל אלא לכשיתלש האבר. ותתיישב בזה קושית התוס' בחולין (דף ק"ג ע"א) שהקשו בהא דאמרו שם דלריש לקיש לא אתי איסור אבר וחייל אאיסור טרפה ואמאי והרי איסור אבר מן החי הוי מוסיף אטרפה שמוסיף לבני נח. ולהנ"ל אתי שפיר, דכיון דלישראל חל האיסור בשעה שנתלש האבר, ולבני נח אסורה משום אבר מן החי גם כשהבהמה שלמה, אם כן אין איסורן חל בשעה אחת ואין זה מוסיף כלל. דפשוט הוא, דמוסיף לא הוי אלא אם באותה שעה שחל על האסור ועומד חייל נמי על המותר בו, אבל אם כבר חל על המותר ועומד, מה מוסיף יש כאן עתה, שיחול האיסור על האסור מכבר. אכן אם כה נאמר הרי תקשה לן הא דמקשה הש"ס (בדף ק"ב) לר' יהודא למה לי קרא דאיסור אבר חל על טמאה תיפוק לי' דהוי מוסיף לבן נח, ולהנ"ל מה קשה להו דלמא סבירא לי' לר' יהודא דלאו לאברים עומדת, וכיון דלבן נח לכולי עלמא לאברים עומדת אין כאן מוסיף דאין האיסורים חלים בשעה אחת. ואולי יש לומר דגם זה הוי מוסיף כההיא דאמרינן בקדושין על זונה דהוי מוסיף, משום דשם זנות פוסל בישראל בעלמא. והכא נמי משום דשם אבר מן החי אוסר בעלמא לבן נח הוי מוסיף אף דהוא ענין אחר וזמן אחר. ואחד מידידי העירני דאי אפשר לומר בטעמא דמאן דאמר לאו לאברים עומדת כסברת הדר"ג משום דאיסור אבר מן החי איסורו איסור נבלה, דאם כן חשב לאוכלה אברים אמאי חל עלי' איסור אבר מן החי כשהיא שלמה, אפילו למאן דאמר לאו לאברים עומדת כמבואר (בדף ק"ב ע"ב), ומאי מהני מחשבתו לאסוקי עלה איסור נבלה דמיתת מקצתה בשעה שהיא כולה שלמה. והצדק אתו. ולפי זה ישאל השואל על עיקר דברי הדר"ג, אליבא דמאן. דלמאן דאמר לאברים עומדת הרי בודאי לא נוכל לומר כסברתו דמשום לתא דנבלה הוא, וגם למאן דאמר לאו לאברים עומדת, הא מהני מחשבתו לאסוקי לה איסור אבר מן החי גם כשהיא שלמה, כשמחשב לאוכלה לאברים, ומוכח דגם לדידי' אין באיסור זה משום מיתת מקצתה. וכן קשה לפי דבריו מדברי התורת כהנים פרשה שמיני דממעט עוף טמא מטומאת אבר מן החי, והרי כיון דנבלה עצמה של עוף טמא אינה מטמאה בבית הבליעה כדממעט לה ר' יהודא בכמה דוכתי, (וסתם ספרא ר' יהודא] איך תיסק אדעתין דאבר מן החי שלה יטמא בבית הבליעה דצריך קרא למעוטי, אחרי דלדברי הדר"ג כל דין האיסור והטומאה של אבר מן החי הוא דין נבלה דמיתת מקצתה, ואיך תטמא מיתת מקצתה יותר ממיתת כולה. ואין להקשות בהיפוך, דאם איסורו איננו בגדר נבלה, אמאי צריך קרא כלל למעוטי לעוף מטומאת אבר מן החי ואפילו עוף טהור [דממעט שם מקרא מטומאת אבר מן החי] למה לי קרא למעוטי, אחרי דלטומאת נבלת העוף בעינן דוקא שיהא בו איסור נבלה, כדחזינן מהא דנבלת עוף טמא אינו מטמא משום דלא חייל איסור נבלה, אם כן איך תיסק אדעתין דאבר מן החי שלה בין של עוף טהור בין של עוף טמא יטמא והיכן איסור נבלה של זה. ואם בעוף טהור הי' אפשר עוד לישב לפי מה שכתבו התוס' בזבחים (דף ס"ט) בעוף של קודש, שהקשו איך מטמא לר' יהודא הא לא חייל איסור נבלה על איסור קודש, ותירצו דלא ממעט אלא עוף טמא שאין במינו איסור נבלה, והכי נמי יש לומר באבר מן החי אף על גב דלית בי' איסור נבלה לא נתמעט מטומאת בית הבליעה כיון דבמינו מיהת איכא דין איסור נבלה, וכמו בעוף של קודש. ויש לפקפק גם בזה כמובן כיון דעל אבר הנתלש מן החי אין טומאת נבלה בהמין כולו. אבל על כל פנים מעוף טמא הרי בודאי קשה למה צריך קרא למעוטי אבר מן החי שלו מטומאת בית הבליעה גם אם נאמר דהספרא סבירא לי' דאבר מן החי נוהג בטמאין, ומה גם דסתם ספרא ר' יהודא, ור' יהודה סבירא לי' הכי בהדיא בחולין (דף ק"א ע"ב), אבל אחרי דאיסור אבר מן החי אין זה איסור נבלה, איך יטמא זה בבית הבליעה משום איסור אבר מן החי, בשעה שאין בו איסור נבלה. אכן באמת אם נאמר דלא כהדר"ג, אלא דאיסור אבר מן החי וטומאתו, הוא ענין בפני עצמו דלא שייך כלל לנבלה, דברי התורת כהנים פשוטים וברוים, ולא קשה כלל מה דצריך למעוטי אבר מן החי של עוף מטומאת בית הבליעה, אף שאין בו איסור נבלה. דהא דבעינן איסור נבלה לטומאת בית הבליעה, זה רק כשהטומאה משום נבלה, וטומאת נבלה אין בה אלא אם כן שיש בה גם איסור נבלה, אבל טומאת אבר מן החי, שאין טומאתו כלל טומאת נבלה, אלא שדינו אחד כדין טומאת נבלה, מאיזה טעם נצטרך לטומאה זו איסור נבלה, אחרי דאין כאן טומאת נבלה. ולכן לא רק בעוף טהור אתיא שפיר מה דצריך קרא למעוטי לאבר מן החי שלה מטומאה, דהרי איסור אבר מן החי מיהת אית ביה, והי אמינא דמטמא גם כן. אלא גם בעוף טמא ואפילו להסוברים דאין אבר מן החי נוהג בטמאים, אפילו הכי אתי שפיר דממעט אבר מן החי שלה מטומאת בית הבליעה, אף על גב דבנבלה כהאי גוונא בלא הכי אינה מטמא, ומשום שאין בהאיסור נבלה. משום דהא גופא דממעטינן מקרא נבלת עוף טמא דלא מטמא בבית הבליעה, לפי שאין בה איסור נבלה, הרי לא אשכחן זה אלא בטומאת נבלה דאשמעינן קרא דבעינן לטומאתה גם איסור נבלה, אבל בטומאת אבר מן החי הרי לא אשכחן כלל דבעינן לטומאתו גם איסור אבר מן החי, ולכן הוי אמינא דגם בעוף טמא ואפילו לרבנן דלית בי' משום איסור אבר מן החי, טומאת אבר מן החי אית בי' ומטמא בבית הבליעה. וזה פשוט. אלא דאין אנו צריכין לזה דסתם ספרא ר' יהודא, ור' יהודא סבירא לי' בחולין (דף ק"א) דאבר מן החי נוהג בין בטהורין בין בטמאין. אולם כל זה הוא רק לדברינו דאבר מן החי אין איסורו וטומאתו משום לתא דנבלה