נאות יעקב פט

דהרי הנחירה בעצמה מתרת היא מקרא דושפך, עכ"ד. וסברתו דכמו שהנחירה מועלת להוציא מידי איסור נבלה הכי נמי מתרת מידי טרפות. דהרי לאיסור טרפות גופי' לא אשכחן שתהא הנחירה מתרת, אלא דמדמי טרפה לנבלה דכמו שמוציאה מאיסור נבלה הכי נמי מוציאה מאיסור טרפה. אולם יש להעיר על זה מדברי הר"ן בחידושיו לחולין (בדף כ"ח) שכתב בטעם הדבר דאין טרפות אוסרת לאחר שחיטה אף דמפרכסת כחי', שהוא משום דכבר פסקה חיותה על ידי השחיטה, ואין עוד מקום לפסיקת חיות על ידי הטרפות שזהו איסור הטרפות בכל מקום. הרי דלולא טעם זה דפסקה חיותה היתה הטרפות אוסרת גם אחר שחיטה, ולא מהני מה דהשחיטה הוציאתה מידי איסור נבלה, כדי שתוציאה גם מידי איסור טרפה. הרי דאין ללמוד לטרפה מנבלה, וזהו סותר לטעמו של הדר"ג בנחירה, שלמד לאיסור טרפה מאיסור נבלה. אלא דמטעמו של הר"ן גופי' שכתב דאין טרפות לאחר שחיטה משום דכבר פסקה חיותה, יש לומר דהוא הדין דאין טרפות לאחר נחירה משום דכבר פסקה חיותה, דלענין פסיקת החיות אחת היא הנחירה כמו השחיטה, וכבר הארכתי בזה לעיל בסימן ו' וגם עד טעמו של הדר"ג באתי שם בדברי. ב) ועל דבר קושית הדר"ג בהא דממעטינן בזבחים (דף ק"ז) את המולק משחוטי חוץ, דלמאן דאמר אין שחיטה לעוף מן התורה, הרי מליקתו זוהי נחירתו ואמאי לא מיחייב גם על מליקתו דלדידי' הנחירה והשחיטה אחת היא. לכאורה הי' נראה ליישב פשוט, דכיון דמצד מליקה אין חיוב בחוץ והנחירה הרי אינה אלא בסימנין, אם כן כשעשה מעשה מליקה וחתך המפרקת לפני הסימנין, הרי כבר נטרפה לפני נחירתו, נמצא דבשעת נחירה אינה מתקבלת בפנים דכבר היא טרפה ואין לחייבו עוד משום שחוטי חוץ. אלא דאם הי' חייב גם המולק בחוץ לא הי' שייך למפטר משום טרפות דמפרקת, כיון דגם המפרקת בכלל המצוה וכולה חדא מליקה, אבל מטעם נחירה אין לחייבו, דבשעת נחירה כבר טרפה היא. אלא דאכתי לא יצאנו מידי קושיא למאן דאמר מצות מליקה מחזיר סימנין אחורי העורף דאינה נטרפת כלל לפני הסימנין, ולדידי' הרי תשאר קושית הדר"ג. וכי תימא דמאן דאמר אין שחיטה לעוף מן התורה לא סבר לה להא דמחזיר סימנין אחורי העורף, הרי מוכח מהסוגיא דנזיר (דף כ"ט) דריש לקיש אית לי' הני תרתי, דמקשינן שם והא קאכיל נבלה, ומשני קסבר אין שחיטה לעוף מן התורה, והקשו התוס' דאכתי קאכיל טרפה משבירת המפרקת, ותירצו דסבירא לי' כמאן דאמר מחזיר סימנין אחורי העורף, ואם כן לריש לקיש מוכרחין הני תרתי, ולדידי' תיקום הקושיא אמאי פטור המולק בחוץ. ונפלאתי על המקנה דבחידושיו (בדף נ"ז) העיר גם כן כקושית הדר"ג ותירץ דכיון דנטרפת בשבירת המפרקת הוי שחיטה שאינה ראוי'. והקשה עוד דלמאן דאמר שחיטה שאינה ראוי' שמה שחיטה אכתי תקשה. והקשה לר' מאיר עיי"ש באורך. ולפלא שהעלים עין מן הפטור דאינו מתקבל בפנים דאתי שפיר לכולי עלמא. על כל פנים למאן דאמר מחזיר לא יתורץ גם בזה ותשאר קושית הדר"ג לריש לקיש וכנ"ל. ואולי יש לומר דבשחוטי חוץ דכתיב בהו לשון שחיטה, לא מיחייב אנחירה בחוץ גם למאן דאמר אין שחיטה לעוף מן התורה, דאף דלענין ההכשר סגי לדידי' גם בנחירה ואין יתרון לשחיטה, לענין חיובא דשחוטי חוץ לא מיחייב אלא במידי דשם שחיטה עלה, דרק על שחיטה חייב רחמנא, ולא על מעשה אחרת. אלא דבמליקה סלקא דעתין לחיובא, משום דבקדשים המליקה היא במקום שחיטה, שהרי פסולי שחיטה כמו שהיי' והגרמה פוסלין בה אפילו למאן דאמר אין שחיטה לעוף מן התורה הרי דדין שחיטה עלה והוי אמינא דהוא הדין לענין לחייבו בחוץ דין שחיטה עלה, ולהכי מיעטי' רחמנא להמולק. אבל משום נחירה אין לחייב דבעינן דוקא שחיטה. ויש להעיר מדברי הרשב"א בחולין (דף כ"ח) שהבאתי בסימן ז', דלדבריו גם הנחירה, למאן דאמר אין שחיטה לעוף מן התורה, מדין שחיטה היא, אלא דההלכות הפוסלות בשחיטה אין פוסלות בה. ומכל מקום נראה, דגם לדבריו אין שם שחיטה עלה, דהרי גם דרסה אינה פוסלת בה אף על גב דאתיא מלשון ושחט, משום דאין ושחט אלא ומשך, ואין שם שחיטה עלה כמבואר בתורת הבית ובפירש"י ריש פרק השוחט, ואפילו הכי כשר בנחירה. ומה שכתב הדר"ג ביישוב קושיתו דבקדשים דכתיב בהו ושחט שאני. כדחזינן לר' עקיבא דבמדבר הי' מותר להם בשר נחירה, ובקדשים בעי שחיטה מטעם דכתיב בהו ושחט כדאיתא בחולין (דף י"ז), ויש לומר דה"ה בעוף, למ"ד דאין שחיטה לעוף מן התורה משום דאיתמעטו מבקר וצאן, זהו רק בחולין, אבל בעוף של קדשים, במקדש בעי מליקה, ובבמה אי הוי מקרוב לעוף היי בעי שחיטה דוקא, וחיוב דשחוטי חוץ הוא, בשביל שעושה בחוץ כמעשיה שבבמה, ובעי מעשה כזו שמועלת בקדשים. לדעתי יש לערער על עיקר יסודו דקדשים שאני משום דכתיב בהו ושחט. לפי מה שכתבתי במקום אחר בארוכה דושחט דכתיב בקדשים אינו אלא מצוה לכתחלה ואינה מעכבת. דדין מצות עשה זו כמו מצות עשה דוסמך שאינה אלא מצוה לכתחלה. ותירצתי בזה הא דמקבלין קרבנות מן העכו"ם אף דאי אפשר לקיומי בהו מצוה זו דושחט לא על ידי עצמן ולא על ידי שלוחן כמו שהקשה הפני יהושע. ולדברינו אתי שפיר דכיון דמצוה זו דושחט המוטלת על בעל הקרבן אינה לעכב, הרי לא איכפת לן אם בקרבן עכו"ם אי אפשר לקיומי מצוה זו. וכמו דערל וטמא משלחין קרבנותיהן אף דאי אפשר לקיומי בהו המצוה דוסמך משום דסמיכה אינה מעכבת, הכי נמי בקרבן עכו"ם אף דאי אפשר לקיומי בהו המצוה דושחט שמוטלת תמיד על המקריב, כיון דאין זה לעכב. ולפי זה אם היו מקריבין קרבן עוף בבמה ומקרא דושחט היו צריכין שחיטה דוקא, אפילו למאן דאמר אין שחיטה לעוף מן התורה, לא היתה שחיטה זו באה לעיקר ההכשר להוציא מידי נבלה, דכיון דכולה מקרא דושחט קאתי הרי אינה אלא למצוה ואינה מעכבת ולעיקר ההכשר הוי סגי לן בנחירה גם בעוף של קדשים אי הוי מקריב לה בבמה, למאן דאמר אין שחיטה לעוף מן התורה, ודין השחיטה לא הוי בה אלא כמו דין הסמיכה בקרבן בהמה שאינו מעכב. ואם כן אין לומר עוד דדומיא דמצוה זו שאינה כלל מעיקר הכשר השחיטה בעינן לחיובי בשחוטי חוץ, למאן דאמר אין שחיטה לעוף מן התורה. דמי עדיפא מצוה זו מסימן שני שבעוף דלדעת הרמב"ם מצותו לכתחלה מן התורה, וכן הוא דעת רוב הראשונים כמו שכתב הפרי מגדים במשבצות בסימן כ"א וכן הוא גם דעת התוס' (בדף כ"א ע"ב) עיי"ש בראש יוסף. ובחוץ חייב בסימן אחד, גם לולא הטעם דעביד מעשה חטאת כמו שכתבו התוס' והראשונים שם. מהאי טעמא דעיקר הכשרו בסימן אחד. [וגם לדעת רש"י שם דגם בעוף צריך לטעמא דעביד מעשה חטאת כדי לחייבו אסימן אחד בחוץ, הרי טעמו משום דקדשים מחולין לא ילפינן כמו שכתב שם בחידושי הר"ן אבל מה דגם בקדשים אינו אלא לכתחלה ודאי דאינו מעכב גם בחיובא דשחוטי חוץ] והכי נמי כיון דעיקר ההכשר הוי גם בעוף של קדשים בנחירה ודאי דגם לחייבו בחוץ אין שום יתרון לשחיטה על הנחירה, משום המצוה דלכתחלה שישנה בעוף של קדשים בשחיטה.