נאות יעקב ט

רש"י בפרט זה, וסבירא להו דמלאכת מקלקל אינה פוטרת מתשלומין, אכתי אין מחלוקתם נוגעת לפרט זה, דגם כשמתקן לבסוף, לא יהי' האיסור על כל המלאכה מתחלתה ועד סופה. ודברי הר"ן מוקשים. ה) לפיכך אני אומר דהכא טעם אחר בפירוש דברי הר"ן. דגם להר"ן כשמתקן לבסוף בגמר השחיטה, הוי האיסור על כל השחיטה מתחלתה, וכמו דהוי דין שיעור שלם גם על תחילתו. אלא דהר"ן כתב דמומר לא הוי אלא מגמר השחיטה ואילך. וטעמי' על פי סברתנו הנ"ל, דאף על גב דכשגמר השחיטה, מחשיב התיקון על השחיטה כולה, מכל מקום כיון דאם הי' פוסק באמצע שחיטתו, לא הי' חילול שבת בהמקצת ששחט, דאז הרי הי' מקלקל גמור, משום הכי לא הוי עליו דין מחלל שבת בפרהסיא עד אחר גמר השחיטה. דקודם שגמר הרי הי' בידו לפסוק את שחיטתו באופן שלא יהא כאן חילול שבת, נמצא דכשראינו אותו שוחט קודם גמר שחיטתו, לא היינו יודעין כלל אם הוא מחלל שבת, דשמא לא יגמור שחיטתו ולא יבוא לכלל תיקון. ולבסוף כשהוא מתקן אין לומר דכמו דמחשיב התיקון מתחלת המלאכה הכי נמי הוי פרהסיא למפרע. דסברא זו דמחשיב האיסור מתחלת המלאכה, לא שייך אלא על עיקר החילול שבת דכשגמר השיטה הוי מחלל שבת מתחלת שחיטתו. אבל על דין הפרהסיא לא שייך איגלאי מילתא למפרע, כיון דהוא מידי דתלי בראיי', ולא בידיעה לחודה. וכמו שכתבנו בקבלת ההתראה שאין עלי' לעולם דין פרהסיא מטעם זה דבידו שלא לעשות את האיסור, הכי נמי במעשה האיסור גופא כל זמן שלא גמר כל מלאכתו, ולא נגמר התיקון לפנינו, אין עוד עליו דין מחלל שבת בפרהסיא. ולכן לא הוי עליו דין מומר עד סוף שחיטתו, דרק אז הוא דהוי פרהסיא. ואפילו למה שכתבו התוס' בחולין דף ל"ט ע"א בחד תירוצא דכששחט על מנת לזרוק דמה לעכו"ם, אנן סהדי דודאי יזרוק ולא ימלך כיון דקעביד מעשה. ואם כן כל שכן דבאותה מעשה גופא שהתחיל באיסור, דיש לנו לומר דאנן סהדי שיגמרנה. ואם כן לכאורה לא שייך לאסתפוקי כלל בגוונא דידן שמא ימלך ויפסוק שחיטתו, דאנן סהדי דודאי יגמור. ולא דמי להתיר עצמו למיתה דלא הוי על ההתראה דין פרהסיא משום הך טעמא דיכול לחזור מן מעשה האיסור, דהתם לא מצינו דמשקבל התראה אנן סהדי שודאי יעשה את האיסור ולא יחזור בו, מה שאין כן הכא דאנן סהדי דודאי לא יחזור, הרי לכאורה הוי פרהסיא משעה שהתחיל באיסור, כיון דודאי הוא שיגמור את כולו. אפילו הכי אין זה פרהסיא גם הכא קודם שגמר את מעשה האיסור. משום דאנן סהדי גופא, הרי אינה אלא ידיעה ולא ראיי', וכל הידיעות שבעולם הרי לא יועילו לעשותו בפרהסיא כל זמן שאינו עובר עברה לעין רואים דוקא, ואם כן אף דאנן סהדי שלא יפסוק, כיון דבידו מיהת לפסוק מלאכת האיסור, הרי כל זמן שיש בידו ברירה זו אין אנו רואים אותו עוד מחלל שבת, ואף שאנו יודעים שלא יפסוק אין זה אלא ידיעה ולא ראיי' ובשביל ידיעה לא הוי פרהסיא, וכבר כתבנו בהתיר עצמו למיתה דאפילו למה שכתב המהרי"ק דגם בידע שיתפרסם דינו כמומר לחלל שבת בפרהסיא אף שעבר בצינעא אפילו הכי לא הוי מומר משעת ההתראה, וסברתנו יש לה מקום גם כאן, דאף דהכא כבר התחיל באיסור ועדיפא מקבלת ההתראה, דהכא אנן סהדי שבודאי יגמור את האיסור, אפילו הכי אינו מומר מתחלת מעשה העברה. דכיון דעצם המעשה שעושה מעשה חצוף היא העושה אותו למומר, ובמה שיסכים בהחלט גמור לעשות ודאי מעשה כזו, לא הוי עדיין מומר קודם שעשה, אם כן בתחלת מעשה האיסור, אף דאנן סהדי שבודאי יגמור מעשיו, מכל מקום כיון דבידו מיהת לפסוק ולא יהי' בזה פרסום עברה, הרי לעת עתה לא עשה עוד מעשה חצוף, והא דאנן סהדי שבודאי לא יפסיק, הרי אין זו אלא ידיעה שהחליט בבירור לעשות ודאי מעשה חצוף, אבל מהחלטתו זאת הרי לא הוי עליו דין מומר, גם קודם שעשה מעשה. ואתו שפיר דברינו בטעמו של הר"ן דבתחלת שחיטה לא הוי מומר, גם אם נאמר דהר"ן סבירא לי' כתירוצם השני של התוס' דחולין (דף ל"ט) דאנן סהדי שיגמור את האיסור שכבר התחיל בו, וגם אם דעתו כהמהרי"ק דלפרהסיא לא בעינן דוקא ראיי'. וגוף ראיית המהרי"ק מסנהדרין (דף ע"ד) דאמרינן דאסתר פרהסיא הויא, לענין פרהסיא דשבת, אינה מובנת לי כלל. כיון דבשבת עיקר הטעם דבפרהסיא הוי מומר, הוא משום שעשה מעשה חצוף כמו שפרש"י בעירובין (דף ס"ט), מה ראי' היא לכאן מפרהסיא דגילוי עריות שיהרג ואל יעבור, דהתם אין לנו ענין לחוצפת העובר שהרי אנוס הוא, אלא הידיעה לחודה שידעו העולם דבר העברה, היא הגורמת לדינא דיהרג ואל יעבור, ומשום הכי סגי לן בידיעה בלי ראי'. אבל הכא דהעיקר הוא חציפתו של המחלל שבת, הרי יש לומר דדוקא כשעובר להדיא לפני רואים, דחציף טפי הוי מומר, ואין לנו שום ראי' מסנהדרין דגם בידע שיתפרסם הוי חוצפא. ו) ועל פי דברינו, נראה לי לומר פרפרת נאה ביושיב דברי הרמב"ם בפי' המשנה דהשוחט בשבת. שכתב דמתחלת השחיטה נעשה מומר, משעה שעשה תבורה והוציא דם. ותמהו רבים דהרי בתחלת השחיטה מקלקל הוא כמו שכתב הר"ן, ואין בזה חילול שבת. ונראה לי דהנה הגאון רעק"א ז"ל הקשה על הר"ן שכתב דבתחלת השחיטה הוי מקלקל, והרי זהו מקלקל על מנת לתקן דחייב. ונראה לי ביישוב קושיתו, על פי מה שיש להסתפק בכל הנך דחייבין במקלקל על מנת לתקן, במוחק על מנת לכתוב, וכקורע על מנת לתפור, אי בעינן שתהא מחשבת המקלקל מפורש על מנת לתקן או דלא בעינן כלל מחשבתו, אלא דכל קלקול שיש בו כדי לתקן, חייבין עליו, אף על גב דאיהו לא חשיב מידי כדי לתקן, דכל שהקלקול נותן מקום לתיקון, אין זה קלקול שפטורין עליו בשבת. ומצאתי שהדבר שינוי במחלוקת האלי' רבה והלבוש בסימן ש"מ ס"ק ו', עיין שם שנחלקו בפרט זה. ובנשמת אדם במלאכת המוחק, ביאר בזה מחלוקת הראשונים. ונראה פשוט, דלהנך ראשונים דבעינן דוקא שיחשב המקלקל על מנת לתקן, כל המחלל שבת בקילקול כזה אפילו בפרהסיא, אין עליו דין מחלל שבת בפרהסיא. דהמלאכה מצד עצמה בלי מחשבתו לתקן אח"כ הרי אין בה חילול שבת, אלא דמחשבתו הוא דמשוי לה למלאכה. שיש בה חילול שבת ועל מחשבתו הא לא שיוך פרהסיא. ואפילו אם עשה אחר כך את התקון בפרהסיא, לא הוי עליו דין מחלל שבת בפרהסיא, אלא משעת התיקון ואילך, אף על גב דהחיוב הוי על הקלקול שעשה מקודם, מכל מקום פרהסיא לא הוי אלא משעת התקון, ומשעה זו הוא דהוי מימר. ואין לומר דעל ידי שמתקן אחר כך ניכרת מחשבתו מתוך מעשיו שגם בתחלה בשעת הקלקול חשב לתקן, והוי פרהסיא למפרע. דהרי כבר כתבנו דעל פרהסיא לא שייך לומר איגלאי מילתא למפרע, משני הטעמים שכתבנו למעלה. באופן דלהנך ראשונים דמקלקל על מנת לתקן בעינן דוקא מחשבתו על מנת כן, אין עליו לעולם בשעת הקלקול דין מחלל שבת בפרהסיא, דמחשבו בשעה שמקלקל הרי אינה ניכרת, ובמה שמתקן אחך כך בפרהסיא, לא הוי מומר למפרע, וכנ"ל. וכיון שכן לדעת אלו הראשונים, אף על גב דמקלקל על מנת לתקן חייב, וגם אם לא עשה התיקון אחר כך, חייב כל שחשב בעת הקלקול על מנת לתקן, מכל מקום מומר לא הוי משעת הקלקול, כיון דאין עליו עדיין