נאות יעקב י

דין פרהסיא באותה שעה. ואם כן מיושבת קושית הגרעק"א דיש לומר דהר"ן דעתו כדעת הרא"ש (כפי שביאר בנשמת אדם שם בדעתו) דהמקלקל על מנת לתקן אינו חייב עד שיחשוב בשעת קלקולו כדי לתקן, ולדידיה בקלקול כזה, אף על גב דחייבין עליו, אינו נעשה בו מומר, וכנ"ל. ולכן לענין לפסול שחיטתו משום שחיטת מומר, כתב הר"ן שפיר דבתחלת שחיטה הוי מקלקל, דאף על גב דמקלקל על מנת לתקן חייב, מכל מקום מומר לא הוי אלא משעת התיקון דהוי בפרהסיא, וכשגמר שחיטתו לא הוי מומר למפרע, כיון דאין דין פרהסיא למפרע. אכן זהו רק אם נאמר דבעינן מחשבתו לתקן, אבל אם נאמר דכל שיש בקלקולו כדי לתקן לא בעינן כלל מחשבתו, הרי אז יהי' עליו דין מומר גם משעת הקלקול כשהי' בפרהסיא, כיון דאין אנו צריכין למחשבתו, והמלאכה הרי בפרהסיא היא, והוי מומר כשיש בה כדי לתקן. ואם כן מיושבים דברי הרמב"ם שכתב דמתחלת השחיטה הוי מומר, דהרמב"ם דעתו דבמקלקל על מנת לתקן, לא בעינן מחשבתו, אלא כל שיש בה כדי לתקן חייב, כדדייק לישני' בפרק י' מהלכות שבת הלכה י', וכמו שביאר שם בנשמת אדם. ואם כן שייך דין פרהסיא בקלקול על מנת לתקן, והוי מומר בקלקול כזה כשהוא בפרהסיא ושפיר כתב דהוי מומר בתחלת השחיטה, משום דמקלקל על מנת לתקן הוא. ונכון בע"ה. ולדברינו בפירוש דברי הר"ן, יתיישב נמי מה שראיתי בספר מגן אבות שהקשה על הסבר דברי הר"ן, דהרי בסוף השחיטה בלי ההתחלה לא הי' בו שום תיקון, נמצא דהתיקון בא על ידי ההתחלה כמו על ידי הסוף, אלא שנגמר לבסוף, ולמה לא יהי' האיסור על תחלת השחיטה כמו על סופה. ולפירושי אין כאן מקים קושיא. דהא סור בלאו הכי הוי גם על התחלת השחיטה, גם בלי הסברו, וכמו שכתבנו דהאיסור הוי תמיד על המלאכה כולה מתחלתה. אלא דמומר לא הוי אלא בסופה, משום דאז הוא דהוי פרהסיא וכנ"ל. ולזה לא יועיל גם הסבר קושיתו, דסוף סוף קודם שגמר ביכולתו לחזור, ואין כאן פרהסיא קודם שגמר שחיטתו. ז) ולפי האמור יש לדון במה שמבואר באבן העזר סימן קכ"ג דגט שנחתם בשבת פסול. לפי שהעדים כבר נפסלו על ידי חתימתן והוו פסולי עדות. והמהרי"ט העיר מדברי הר"ן הנ"ל, דהשוחט בשבת לאחר גמר שחיטתו הוא דנפסל ובשעת שחיטה כשר הי', והכא נמי העדים החותמין, לאחר חתימתן הוא דנפסלו ובשעת תתימתן כשרים היו, וכגון בשם בן שתי אותיות. והאריכו בזה האחרונים והדברים עתיקים. ולדברינו אין מדברי הר"ן שום ענין בנוגע לפסול העדים. אחרי דגם להר"ן כשגמר שיעור המלאכה והוי מתקן, הוי החילול שבת על כל המלאכה מתחלתה ועד סופה, אלא דמומר לא הוי רק מסופה ואילך, משום דכל זמן שלא נגמרה כל המלאכה, לא חשיב פרהסיא. אם כן זהו רק לפסול שחיטתו כשאחרים רואין אותו, דלזה בעינן דין מומר. אבל לפסול עדותו, דכל שעבר עברה שיש בה מלקות הוי רשע ופסול לעדות, ולא בעינן לזה פרהסיא. אם כן גם להר"ן מפסיל הכא לעדות מתחלת חתימתו, דכל שגמר חתימתו, הרי הוי האיסור וגם החיוב מיתה על כל החתימה, וכבר הוא רשע מתחילת חתימתו וכנ"ל. ויתיישב בזה גם מה שהעירו האחרונים מדברי הר"ן הנ"ל על דברי התוס' בבבא מציעה (דף ע"ב) שהקשו על שטר שיש בו רבית אמאי גובה את הקרן, והרי העדים פסולין הן, שעברו בלאו דלא תשימון והוי כאוכל נבלות להכעיס. והקצות החישן בסימן נ"ב העיר על קושיתם מדברי הר"ן דאימת מפסלו בגמר עדותן, ובשעת העדות עצמה כשרים היו. ועיין בחידושי הרי"ם לבבא מציעא שהאריך בזה, ולדברינו כל דבר דלא בעינן בי' דין מומר, אין לדון עליו כלל מדברי הר"ן. דבכל מעשה איסור חזינן לה דהוי כולה באיסורא ואם כן מתחלת המעשה כבר הוא רשע ופסול לכל עדות, והוא הדין לאותה עדות עצמה שנפסל מחמתה, כיון דלזה לא בעינן פרהסיא. ומה שכתב הר"ן כן לענין עבודה זרה, אף על גב דבעבודה זרה הוי מומר גם בצינעא, מיתוקמא באומר בגמר זביחה הוא עובדה. וכמו שכתבנו לעיל, דבלאו הכי אי אפשר לאוקומי דבריו בעבודה זרה אלא בכהאי גוונא. ומצאתי בנתיבות המשפט סימן נ"ב שכתב על דברי הקצות החושן דמומר שאני מרשע, דמומר לא הוי אלא בסוף מעשה האיסור, ורשע הוי גם מתחלתה. ודבריו באו סתומים בלי שום טעם לחלק, ולדברינו החילוק מוסבר בטעם נכון בע"ה. ואולם גם חוץ לדרכנו בפירוש דברי הר"ן, ולפי מה שהבינו האחרונים, דגם רשע לא הוי אלא בסוף מעשה העברה, אפילו הכי לעדות ממון יש לומר דמפסלי גם מתחלתה, דהתוס' בחולין (דף ל"ט) הקשו לריש לקיש דאין מחשבין מעבודה לעבודה איך מיחייב מיתה על השחיטה, דלמא ממליך ולא זריק, ותירצו דהכא ודאי לא ממליך, כיון דעביד מעשה דשחט על מנת לזרוק, והוי כאנן סהדי דודאי יזרוק לעכו"ם, ואם כן כל שכן כשהתחיל במעשה האיסור עצמו דודאי יש לומר דאנן סהדי שיגמור את האיסור כולו, ולפי זה גם אם רשע לא הוי אלא בסוף העברה, חשוד מיהא הוי גם בתחלתה לעבור עלי', ועוד יותר מחשוד, דהרי אנן סהדי שודאי יעבור עברה זו שהתחיל בה, ואם כן פסולי עדות ממון שהוא מחשש משקר, הרי באמת יש לפוסלן משום שנעשו חשודים לעברה שיש בה מלקות, דהרי גם ודאי רשע לדבר אחד אינו חשוד לדבר אחר, ואפילו הכי פסלינהו רחמנא גם לעדות ממון, אף שפסולו הוא רק מחשש משקר, ועל כרחך דירדה תורה לסוף דעת בני אדם דחשידי יותר להעיד עדות שקר מלשארי איסורים. ואם כן לכאורה הוא הדין אף קודם שנעשה רשע. אלא שחשוד לעבור ודאי על דבר עברה שיש בה מלקות, שיש לפוסלו לעדות ממון, כיון שאין פסולו מגזרת הכתוב, מחמת שהי' עליו שם רשע, אלא מחשש משקר, משום שחשוד לאיסור אחר, וכיון דבתחלת העברה כבר חשודים הם מיהת שיגמרוה באיסור, הכי נמי חשידי לאסהודי בשיקרא. וצ"ע בפרט זה. מיהו למה שכתב הקצות החושן בסימן נ"ב דרשע שאינו רשע דחמס או של הנאת הגוף, אין פסולו אפילו לעדות ממון מחשש משקר, אלא מגזרת הכתוב משום דמקרי רשע, ורשע הרי לא הוי אלא לבסוף מעשה האיסור, לפי הבנתם בדברי הר"ן, וכשרים גם לעדות ממון בתחלת מעשה האיסור, אלא דלדברינו הקודמים, לבסוף כשגמר האיסור נעשה רשע למפרע מתחלתו, ואין כאן מקומו להאריך בפרט זה. ח) הדרן לעניננו דהשוחט בשבת אפילו כשהתרו בו וקבל התראה שחיטתו כשרה, ואין אומרים בו דמשהתיר עצמו למיתה הוי מומר דשחיטתו פסולה, וכמו שכתב באמת בס' מגן אבות להגר"מ בנעט. דאין קבלת ההתראה חמורה יותר מגוף מעשה האיסור, וכיון דבחילול שבת גופי' לא הוי מומר אלא בפרהסיא לא משכחת לה שיהא מומר משעת קבלת ההתראה, דאין על קבלת ההתראה לעולם דין פרהסיא. אולם לכאורה יש לדון מטעם אחר דכשהתיר עצמו למיתה שחיטתו פסולה, ולאו דוקא בשחיטת שבת, אלא הוא הדין בכל שחיטה שחייבין עלי' מיתה. והוא, דהרא"ש בפרק ואלו מגלחין סימן נ"ט כתב על הרוגי בי"ד, דדינם כמומר להכעיס משום דכשהתרו בו וקבל התראה ואמר על מנת כן אני עושה, הרי זה מומר להכעיס. ולדבריו הרי כל שנתחייב מיתה על שחיטתו, שקבל עליו התראה ואמר על מנת כן שחיטתו פסולה, דכיון דמשוי לי' מומר להכעיס, הרי אנן פסקינן